איתי סבירסקי ז"ל
17/02/1985 - 14/01/2024
דף זה מוקדש לאיתי סבירסקי בן קיבוץ בארי וחבר אוהב ומוערך באקדמיה שנחטף ונרצח ע"י חמאס באירועי ה-07/10/2023
איתי ליבוביץ מספיד
את איתי ראיתי בפעם האחרונה באימון הפרידה שלי ב-28/08. השיחה האחרונה שלנו הייתה ביום החמישי האחרון שלפני השבת השחורה. איתי התחיל להתאמן באקדמיה לפני שנתיים וחצי. מהרגע הראשון גיליתי אדם רגיש ומודע לעצמו. איתי תמיד ידע להעלות מולי שאלות או בעיות שהיו לו ברגישות ובכבוד. הוא סמך עלי אבל לא לקח כמובן מאליו או כתורה מסיני כל דבר שאמרתי. הוא איתגר אותי (ברגישות) ודרש ממני לחשוב על דברים לעומק ולתת תשובות ומענים. יחד עם זאת, סמך עלי ונתן לי את הכבוד ואת המקום להוביל אותו במסע הזה שלקח על עצמו. איתי היה שם בשביל האקדמיה כשהייתי צריך עזרה - עזר לקפל את הסניף הישן ועזר בהקמת הסניף החדש. לפני מספר חודשים נפצע בכתף אבל לא הסכים לפספס את מחנה האימונים השנתי, הגיע, התאמן במחנה כולו ללא הנחות ובסופו קודם לחגורה כחולה. ביום ראשון ה-8/10, טרם בוטלו הטיסות, הייתי אמור להגיע לארץ לשבוע וחצי של אימונים אינטנסיביים. ביום חמישי שלפני הגעתי המתכוננת, ב-5/10, איתי שלח לי הודעה לגבי הלבוש המתאים לכל אימון כדי לוודא שיוכל להתאמן כמו שצריך ולא לפספס אף אימון. אחרי שמאמנים שנים רבות כבר רגילים לפרצופים שבאים והולכים. מתאמנים ונעלמים. חלק קטן נשאר לאורך שנים וחלק קטן יותר נחרט על קיר ליבנו.. בטח בזמן קצר כל כך. איתי היה כזה. ביום שבת ה-07/10, כחלק מאירועי קיבוץ בארי, הוריו של איתי נרצחו ואיתי נחטף והוחזק בשבי 3 חודשים עד שלבסוף נרצח ע"י החמאס בני העוולה.. איתם באנו ועוד נבוא בדין. היה לנו הכבוד והזכות להיות חלק מחייו בשנותיו האחרונות שלפי דברי אחותו, היינו חלק משמעותי בהן. ליבנו עם משפחת סבירסקי. איתי לנצח יהיה חלק ממשפחת האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי. איתי, יניב, סגל ותלמידי האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי.
יניב בהט מספיד
התקשרת אלינו לאקדמיה לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA פעם ראשונה ב-24.10.2021 בצהריים וכבר באותו היום בערב הגעת לאימון ניסיון. ב-25.10, יום למחרת כבר הצטרפת אלינו למשפחה באופן רשמי.
איתי, לא הכרנו לפניי הצטרפותך לאקדמיה אבל מהר מאד גיליתי בן אדם רגיש, עדין בגוף ובנפש, בקיצור לא הטייפקאסט של אלה שדורכים אצלנו על המזרן.
ועם זאת בחרת להגיע לג'יו ג'יטסו ברזילאי, אומנות לחימה במגע מלא שהיא מצד אחד מאד אינטימית ומצד שני אינטנסיבית ומודדת אותך במצבי לחץ בכל אימון - הרבה אנשים שניסו אחריי מספר אימונים לא רב מוותרים.
אבל אתה לא ויתרת גם שהיה לך קשה ולא רק שלא ויתרת התאמצת והשתדלת להגיע לכמה שיותר אימונים ותמיד אבל תמיד עם חיוך. שהיה לך קשה אם פיזית ואם טכנית, לא היית מתבייש, ויתרת על האגו, והיית פונה אליי ואל סגל ההדרכה ויחד היינו עובדים על הקשיים בשיחות ארוכות ובתרגולים. ולא רק שהפנמת, עזרת לאחרים להתמודד עם אותם קשיים. ואם כל זה לא מספיק בחרת להצטרף באקדמיה גם לאימוני האגרוף תאילנדי וה-MMA שבשפה עדינה האימונים אינם עדינים, וכמו שאמרתי מקודם דאגת לא לפספס אימון. כ-4 אימונים בשבוע לפעמים יותר שזה אומר שזכינו כולנו להיות בחברתך בין 6 ל-10 שעות שבועיות.
ב-6.10 בצהריים, פחות מ 24 שעות לשבת המקוללת, לפניי שנסעת להורים בבארי, עוד הספקת לבוא לעשות אימון קרבות. שנודע לנו שאתה בין החטופים, סרבנו לקבל שהאימון באותו יום שישי יהיה האימון האחרון שלך אז לקחנו החלטה אליה נרתמו כל חברי האקדמיה שמרגע זה ועד שאתה חוזר אלינו אנחנו מצלמים לך בוידאו את כל האימונים כי האמנו עד הרגע האחרון שתחזור תשאל אותי מה פספסת, אולי תוכל להשלים לי כמו שהיית שואל תמיד שהיית מפספס אימון.
לצערינו זה יישאר בכרטיס זכרון!
איתי, תמיד אמרו לי שג'יו ג'יטסו ברזילאי משנה חיים ואני חייב להגיד שאני תמיד הייתי בחיפוש אחריי השינוי והיום שאני כותב את המילים האלה, נראה לי שנפל לי האסימון. השינוי שראיתי שחל בך מהיום הראשון שהגעת, איך מבן אדם חששן הפכת ללוחם מן השורה, במקצועיות ובאופי, פתאום לחץ לא הייתה מילת גנאי, אלא עוד הזדמנות להתגבר על משהו לא נעים וכולי תקווה ואמונה שהכלים שרכשת עזרו לך ולו במעט לעבור את הגיהינום שעברת בתשעים ותשעת הימים האחרונים לחייך.
לסיום איתי, לצערינו הספקת להגיע "רק" לחגורה כחולה (שמי שמכיר את האומנות יודע שזה הישג לא קטן) אבל שתדע לך בשבילינו אתה חגורה שחורה!
אני מבטיח לך שאתה תמיד תהיה חלק מהמשפחה שלנו!
איתי, הרבה ממשפחת האקדמיה הגיעה לפה לחלוק לך כבוד שכל כך מגיע לך, אפילו הבן שלי, עומרי, שרק התחיל להתאמן והתעקש להגיע כי הוא זוכר כל גלגול איתך ומי שלא הגיע אם כי הוא במילואים או שהמעמד קשה לו מבקש להצטרף ולהגיד שאנחנו מאד אוהבים אותך ומתגעגעים
איתי נולד בבארי. הוא היה הילד השלישי של רפי סבירסקי, בן גרעין "אביר", ואורית סלע, הבת של אביבה ובמיק, ממייסדי הקיבוץ. אורית ורפי גידלו את אחיו הגדולים, מרב ויונתן, בגבעתיים עד שבקיבוץ החליטו על ביטול הלינה המשותפת. הם חזרו לבארי מספר חודשים לפני שאיתי נולד. לימים הצטרף הבן הצעיר, יובל. משפחת סבירסקי הצעירה היתה מחוייבת לקיבוץ בלהט של דור המייסדים, אך בעין ביקורתית ומחשבה יוצרת ופתוחה לשינויים. הם נשאו בעול תפקידים מרכזיים בקיבוץ, אורית בהנהלת הדפוס ובתחום החברתי ורפי בתחום הכלכלי. מהבית שבו גדל צמחה המסירות האנושית של איתי, והרצון שלו תמיד להיות למען אחרים.
איתי היה ילד סקרן ורגיש, עם תלתלי זהב וחצי חיוך ביישני. כבר בתמונות הילדות שלו אפשר לראות את העיניים הטובות והמבט הבוחן, הרגיש לסביבה. ולצד זאת, מגיל צעיר ניכר שהוא גם ספורטאי מחונן, החל מקבוצת הקט-סל של בארי, דרך שיעורי הטניס של דב וכלה בכדורגל (כשרון גדול שלא התממש עד הסוף, אולי בשל הכישרון גם להיפצע תוך כדי משחק). חבריו לכיתת "תפוח" מספרים שהיה רמה אחת מעל כולם, ושתמיד "עשה לנו בית ספר על המגרש". מלבד הכישרון וההנאה שבמשחק, איתי היה אוהד מושבע של מכבי תל-אביב והרבה לבלות עם חברים ובני משפחה בצפייה במשחקי כדורגל. בשנות הנעורים התפתחה גם אהבתו למוזיקה. הוא למד פיתוח קול ונהנה לנגן בגיטרה ובפסנתר, אהב במיוחד את אביתר בנאי ועמיר לב.
מרב מתארת את המשפחה כ"בית של בנים", עם ריבים של אחים, שהיו דרך להביע אכפתיות אחד כלפי השני. הבית השני של איתי היה הבית של סבתא אביבה וסבא במיק, המקום שבו היה יכול להיות פשוט מי שהוא, בלי שאלות ובלי דרישות. הוא בילה אצלם כמעט כל יום בשעות אחר הצהריים, עם צלחת הפירות והעוגות של סבתא, עד שההורים שבו מהעבודה; בשבתות נוספו הצ'יפס והסלט של סבא, והמון בני דודים שמשחקים על הדשא בחוץ. בית משמעותי נוסף היה הבית של סבתא אביבה מול הבימה בתל-אביב. לשם הייתה המשפחה נוסעת לעתים בשבתות, ומדי שנה לחופשה משפחתית עם אטרקציות של העיר הגדולה. מובן מאליו שלא מפספסים ארוחה בסינית של אהרוני, שאיתי הכי אהב.
מגיל צעיר ניכר כי איתי עסוק בשאלות פילוסופיות על החיים ועל נפש האדם. בתיכון למד מחשבת ישראל, ונהנה מהדיונים ומהאפשרות לעסוק בשאלות יסוד באופן מעמיק ובראש פתוח לגמרי. הוא המשיך לנהל דיונים פילוסופיים תמיד ובכל מקום, על כל נושא שבעולם, עם סקרנות תמימה, כמעט ילדית, ונכונות להקשיב באמת לצד השני וללמוד דברים חדשים. את הנטייה הפילוסופית הפנה גם פנימה: הוא הרבה לתהות האם טוב לו באמת, האם הוא נמצא במקום הנכון עבורו, תמיד בתהליכים שלחיפוש עצמי.
איתי התגייס לצבא באיחור עקב פציעת ספורט, ושירת ביחידת הבקרה האווירית (יב"א). לאחר השחרור נסע להודו, וכשחזר עבר בין בארי לתל-אביב, עד שהחליט לקבוע את מקומו בעיר. ב-2010 החל ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. החיפוש אחר הדבר המדויק ביותר עבורו לא פסח גם על הלימודים: הוא החליף את הפילוסופיה בכלכלה ואת הכלכלה בבי-איי כללי ולאחר מכן עשה גם תואר שני במנהל עסקים. לצד זאת, המשיך בתהליכי פיתוח אישי ובחיפוש הדרך הנכונה עבורו.
כך הגיע לפני מספר שנים, דרך אמו ודודתו אסנת, לשיטת סאטיה; תחילה כמתאמן ובמהלך השנה האחרונה עבר את קורס המאמנים והחל בצעדים קטנים גם לאמן בעצמו. חברים ובני משפחה שעליהם תרגל במהלך לימודיו מספרים שהשיטה אפשרה לו להביא לידי ביטוי את היכולת המופלאה שלו להתעניין באנשים באמת, להקשיב הקשבה עמוקה ולשקף את מה שהוא שומע. הוא היה ממש טוב בזה ונראה שבפעם הראשונה הרגיש שמצא את המקום הנכון עבורו מבחינה מקצועית. דרך השיטה המשיך ללמוד קורסים נוספים, בין היתר בכתיבה ובניהול עסקי. מתוך הסקרנות הטבעית שאפיינה אותו, הגיע גם לג'יו-ג'יטסו הברזילאי שהפך לחלק בלתי נפרד מחייו בשנתיים וחצי האחרונות. תחילה נרתע מהאינטנסיביות והמגע האגרסיבי, אך עם הזמן התגבר על החשש והכישרון הספורטיבי שלו בא לידי ביטוי. בהנאה רבה היה מגיע לאימונים ארבע פעמים בשבוע, ושילב גם אימון באגרוף תאילנדי וב-MMA, סוגי לחימה אגרסיביים יותר. כמו בכל מקום שאליו הגיע, יצר קשרים אנושיים קרובים והיה אהוב מאוד והפך לחלק מהמשפחה במועדון שבו התאמן.
מעל הכל, איתי אהב לבלות עם בני משפחתו הקרובה והמורחבת, והיה שם עבורם לכל עזרה שנדרשת, בדאגה ואכפתיות. היו לו קשרים חמים וקרובים עם הדודים ובני הדודים שלו ובהמשך גם עם ילדיהם; הוא היה הדוד המושלם של קינן ועילם, הבנים של מרב ודן, זה שתמיד אפשר לסמוך עליו שיגיע לעזור ויהיה שם בנוכחות ומעורבות מלאה עד הפרט האחרון; דרור, הבן של יובל ורותם, זכה רק לזמן קצר של דוד איתי המשקיען והאוהב; הוא טיפל ברפי במסירות לאחר שעבר התקף לב, הוציא את הכלבות לטיולים ארוכים ובילה איתו הרבה "זמן תל-אביב" שהיה יקר לשניהם; בשנה האחרונה חלק "זמן תל-אביב" גם עם אחיו יונתן, שאיפשר להם למצוא תחומי ענין משותפים ולהעמיק את הקשר; וכמובן, הקשר המיוחד עם סבתא אביבה. בשבילה היה מגיע כמעט כל סוף שבוע לבארי, משחרר את גרייסי המטפלת כדי שתוכל לנוח, ומבלה איתה זמן איכות של סבתא ונכד, בדיוק כמו בשנות ילדותו. על-מנת להיות קרוב אליה גם שקל לאחרונה לחזור לקיבוץ. עבור איתי והאחים, לב ההוויה המשפחתית תמיד היה הבית החם והמואר של אורית, שאספה אליו את כולם בדאגה אימהית אינסופית. שם היה ה"בית",הבסיס הבטוח שחרב בשבת, כשזיכרונות הילדות בתוכו.
ביום שישי, השישה באוקטובר, איתי הגיע למשפחה בבארי, כפי שהגיע כמעט בכל סוף שבוע. המתקפה האכזרית על הקיבוץ תפסה אותו אצל אורית. שניהם הסתגרו בממ"ד, כאשר מסביבם קולות ירי וצעקות בערבית. בני המשפחה שמרו על קשר דרך קבוצת הווטסאפ המשותפת. לאט ובהדרגה נותקו הקשרים: תחילה עם רפי, לאחר מכן עם איתי, ואחרונה הייתה אורית. היא שלחה לב, ועוד לב.
אורית ורפי נרצחו בבארי בשבעה באוקטובר. גורלו של איתי לא היה ברור. בהמשך, קיבלה המשפחה אינדיקציה שאיתי נחטף לעזה. לאחר כחמישים יום, התקבל אות חיים דרך חטופות שהיו איתו בשבי ושוחררו. הן סיפרו שהוא ראה את אמו מתה וביקש ליצור קשר עם מרב ולבקש שתעשה הכל כדי לשחרר אותו. ואכן, מרב, יחד עם האחים ועם כל המשפחה המורחבת וחבריו הרבים, נלחמו עד הרגע האחרון כדי להשיב את איתי בחיים. המאבק נפל על אוזניים ערלות. איתי נרצח בעזה, לאחר תשעים ותשעה ימים בשבי.
מותו הכואב של איתי הוא ניגוד מוחלט לחייו ולדמותו: איש של קשר, אנושיות וחמלה, רגיש ועדין, פתוח וסקרן, משכין שלום ומחפש תמיד להיטיב ולראות את האחר. כאשר נשאל במסגרת לימודי שיטת סאטיה איזה מאמן היה רוצה להיות, אמר:
"נינוח, עניו, חומל ועם חוש הומור".
זה האדם שרצה להיות. זה האדם שהיה, וכך נזכור אותו תמיד.
יהי זכרו ברוך.