5 הטעויות שכל מתחיל ב-BJJ עושה (ואיך אני מזהה אותן ביום הראשון)
- Itay Leibovich
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 11 דקות
למה רוב המתחילים בג'יו ג'יטסו ברזילאי שורפים את עצמם בחודשים הראשונים, ומה לעשות אחרת
מאת: פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה | Gracie Jiu Jitsu | מאי 2026 | ~14 דקות קריאה
יום שני בערב באקדמיה לג'יו ג'יטסו בתל אביב. אימון מתחילים. נכנס בחור חדש בן שלושים ומשהו, נראה בכושר, מסתכל מסביב על המזרן, מנסה להיראות רגוע ולא להראות שזה האימון הראשון שלו אי פעם בספורט מגע. הוא מתיישב בצד, מסתכל על קבוצת המתאמנים שמתחממת, ואני מסתכל עליו. תוך עשר שניות אני יודע בדיוק איזה סוג של מתחיל הוא הולך להיות, ואני יודע אילו טעויות הוא הולך לעשות בארבעת החודשים הקרובים. אני יודע אם הוא יישאר על המזרן בעוד שנה או שיעלם בחודש השלישי כמו שכל כך הרבה לפניו נעלמו.
איך אני יודע? כי כולם עושים את אותן הטעויות. אני על המזרן 36 שנים, 20 שנים בג'יו ג'יטסו ברזילאי ומאמן 16 שנים ג'יו ג'יטסו בתל אביב. חציתי את כל הדרך מחגורה לבנה לחגורה שחורה ב-Gracie Jiu Jitsu, פתחתי את האקדמיה הישראלית, ולמדתי דבר אחד שלא משתנה. הטעויות של מתחילים בג'יו ג'יטסו ברזילאי הן זהות בתל אביב, בריו דה ז'אנרו, בקליפורניה ובטוקיו. אני עשיתי אותן בעצמי כשהייתי חגורה לבנה, התלמידים שלי עושים אותן עכשיו, והבחור החדש מיום שני יעשה אותן בשבועות הקרובים.
אז במקום לחכות בשקט ולראות אותו עוזב את האקדמיה אחרי שלושה חודשים, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. אם אתה שוקל להתחיל להתאמן ב-BJJ, אם אתה חדש בג'יו ג'יטסו וכבר באמצע החודש השני שלך והדברים מתחילים להרגיש קשים מדי, תקרא את חמש הטעויות האלה לפני האימון הבא שלך. הן ימנעו ממך פציעות, ייאוש, ובסבירות גבוהה גם את הסיכוי לעזוב לפני שהגעת בכלל לחגורה הכחולה.
טעות 1: האגו. לא להיכנע.
זו הטעות המסוכנת ביותר מבין החמש, ואני לא מתכוון לזה כמטאפורה. זו הטעות שיכולה לשבור לך את הזרוע, לקרוע לך רצועה במרפק, או לסיים את הקריירה שלך בגוגיטסו לפני שהיא בכלל התחילה. אני לא מגזים. כל מאמן גוגיטסו בעולם יכול לספר לך בלי להתאמץ עשרה סיפורים על מתחילים שסיימו עם פציעה רצינית רק בחודש האחרון, פשוט כי הם לא הסכימו להיכנע בזמן.
ככה זה נראה תמיד. בחור חדש, אימון שלישי או רביעי שלו, מתחיל ספארינג עם תלמיד ותיק יותר. התלמיד הוותיק משיג בריח יד אבל הוא לא מפעיל לחץ מלא כי הוא יודע שמולו עומד מתחיל. הוא נותן למתחיל זמן להכנע. אבל המתחיל לא נכנע. הוא מרגיש את הלחץ ההולך וגובר במרפק, מבין שהוא בעמדה גרועה, ובמקום להיכנע הוא חושב לעצמו שעוד שנייה הוא יצא מזה. ואז עוד שנייה. ואז משהו נשבר, נקרע או סתם נמתח.
אין טעם לספר לכם על מקרה ספציפי גם כי עשיתי את זה ממש לא מזמן בבלוג הפציעות וגם כי הסיפורים האלה לא נמדדים ביחידים. הם נמדדים בעשרות, מאות ובאלפים תלוי כמה זמן אתם על המזרן. בעשרים שנה על המזרן ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים שאם הייתי כותב את כולם הייתי כותב את הכרך השלישי של מלחמה ושלום. הזמן הממוצע להחלמה מקריעה ברצועה במרפק הוא שישה חודשי אימונים מהמזרן, ואני מכיר תלמידים שזה לקח להם שנה. כל זה כי הם לא הסכימו לסמן תנועה קטנה אחת. מחווה קטנה שהיא גדולה, TAP. כניעה. כי מה זו תנועה קטנה עם היד לעומת פצע עמוק באגו?
הסיבה השורשית לטעות הזו היא פשוטה. המתחיל מתייחס לכל ספארינג כאילו הוא בגמר אליפות העולם, כאילו אם הוא נכנע הוא הפסיד משהו אמיתי, כאילו מישהו עומד בצד עם תעודה והוא רושם את התוצאות. אף אחד לא רושם. אין שופט, אין צופים, אין משמעות לתוצאה של קרב בודד באימון. אבל המתחיל לא יודע את זה כי הוא חי בעולם שבו תחרות פירושה חיים או מוות. כל מצוקה היא השרדותית. זה האינסטינקט של רובנו. רק שבגיוגיטסו, אם תיקח את התחרותיות הזו לקיצוניות, מי שמשלם את המחיר זה אתה.
הפתרון פשוט והוא הולך נגד כל אינסטינקט שיש לך. כניעה היא לא הפסד, היא הזדמנות ללמוד. הכלל באקדמיה הישראלית הוא חד וברור. אתה נכנע, יוצא מהמצב, חוזר לעמדה התחלתית עם השותף שלך (שותף. לא יריב. לא אויב. שותף לאימונים שרוצה להשתפר בדיוק כמוך), ומנסה להבין מה לא עבד. זאת הדרך היחידה להשתפר. כל פעם שאתה נכנע אתה לומד משהו שלא ידעת. כל פעם שאתה לא נכנע אתה רק מתקרב יותר לפציעה.
אם אתה רוצה להבין לעומק איך פציעות קורות באימוני גוגיטסו ולמה הגישה הנכונה לסיכון היא היסוד של אימון בריא לטווח ארוך, כתבתי על זה פוסט נפרד שאני ממליץ לקרוא לפני האימון הבא שלך. תמצא אותו פה: מניעת פציעות בג'יו ג'יטסו ברזילאי - המדריך המלא.
טעות 2: לא לשאול שאלות
יש משהו שקורה כמעט לכל גבר ישראלי בן שלושים ומשהו באימון הראשון שלו בגוגיטסו. בעצם, בכל גיל. הוא נכנס לאקדמיה, רואה את המאמן מדגים תרגיל מורכב, לא מבין אותו לגמרי, וחוזר למזרן בשקט מוחלט. אני יודע שהוא לא הבין. אני רואה את זה בעיניים שלו, בניסיון להעתיק את התלמיד הוותיק שלידו, בהיסוס בשפת הגוף שלו. אבל הוא לא ישאל שאלה, כי הוא חושב שאם ישאל זה יגרום לו להיראות טיפש מול אנשים שהוא בקושי מכיר.
ואז עובר חודש, ועוברים שלושה חודשים, ופתאום הוא תוהה למה הוא לא משתפר בקצב שהוא ציפה. למה הוא חוזר על אותן הטעויות. למה התלמיד שהתחיל באותו שבוע איתו כבר הרבה יותר טוב ממנו. יכולות להיות לכך מספר סיבות אבל אחת הסיבות הנפוצות היא פשוט זו. הוא לא שאל שאלות. הוא בנה תשתית של אי הבנות שעכשיו צריך לפרק ולבנות מחדש, וזה לוקח הרבה יותר זמן.
יש לי משפט שאני אומר לכל מתחיל באימון הראשון שלו באקדמיה. השאלה היחידה שהיא טיפשית באקדמיה הישראלית היא השאלה שלא שאלת. אני מתכוון לזה ברצינות מוחלטת. אם אתה לא מבין למה היד צריכה להיות מתחת לסנטר ב-side control, תשאל. אם אתה לא יודע מה זו מסגרת, תשאל. אם אתה לא בטוח אם אתה אמור ללחוץ עם הכתף או עם החזה, תשאל. אם אתה לא זוכר איזה רגל הולכת לפני איזו בבריח היד מהמאונט או הגארד, תשאל ברבע דקה הראשונה ולא תתסכל את עצמך עשר דקות אחר כך.
בעצם, יש שאלה טפשית אחת והיא "מה אם?". אבל עליה אכתוב בפעם אחרת.
הפתרון לא נמצא בידי המאמן, הוא נמצא בידיים שלך. אחרי כל הדגמה של טכניקה אני שואל אם יש שאלות. אני יודע שיש שאלות, תמיד יש שאלות, אני אפילו יודע מה השאלות. אם אף אחד לא שואל אני שואל בעצמי משהו כמו מי לא בטוח איפה היד השמאלית של ההגנה. ואז שלוש ידיים עולות באוויר. הפעם הבאה שזה קורה באימון שלך, תהיה היד הראשונה שעולה. אני מבטיח לך שלפחות שניים מהאנשים מסביבך יחשבו לעצמם שהם שמחים שמישהו שאל את זה כי הם גם לא הבינו. ואלה שלא חושבים את זה? הם פשוט עוד לא הגיעו לשלב שבו הם לוקחים את האימון שלהם ברצינות מספיק. או שהם מתביישים, ולא הביישן למד (הלל הזקן).
טעות 3: להשוות את עצמך לאחרים
זה הזמן לדבר על רומן. רומן הגיע אליי לפני קצת יותר משלוש שנים. בן 44, רואה חשבון, אבא לשלושה ילדים, אף פעם בחיים שלו לא עשה ספורט מגע. הוא הגיע אליי כי הבן הגדול שלו התחיל להתאמן גוגיטסו באקדמיה אחרת בעיר וזה משך אותו, והוא החליט שזה הזמן להוציא את עצמו מהמשרד ולעשות משהו פיזי אחרי שנים שהוא היה רק מאחורי השולחן.
ההתחלה של רומן הייתה יפה. הוא בא שלוש פעמים בשבוע בקביעות, תרגל בשקט עם הפרטנרים שלו, השתפר בקצב סביר לחלוטין למישהו שהתחיל באמצע שנות הארבעים שלו. ואז, אחרי כארבעה חודשים, הוא בא אליי בסוף אימון בחמישי בערב ושאל אותי משהו ששמעתי בדיוק באותה הצורה כל שבוע מאז שפתחתי את האקדמיה. איתי, יש פה בחור שהתחיל איתי באותו חודש בדיוק. הוא כבר מכניע אותי בקלות. למה אני לא מתקדם כמוהו?
הסתכלתי על רומן. הסתכלתי על הבחור שהוא דיבר עליו, שעמד עכשיו בקצה השני של המזרן ועשה דריל עם תלמיד ותיק. ואז אמרתי לרומן את מה שאני אומר לכל מי ששואל אותי את השאלה הזאת. תסתכל עליו. הוא בן 24, היה לו רקע בהיאבקות לפני הצבא, מתאמן ארבע פעמים בשבוע, רווק בלי ילדים, יש לו זמן ואנרגיה להתאמן כמה שהוא רוצה. אתה בן 44, מעולם לא עשית ספורט מגע, מתאמן שלוש פעמים בשבוע, מגיע ישר מהמשרד אחרי יום עבודה ארוך, הולך הביתה לעזור לאישתך עם הילדים. למה בכלל אתה משווה את שני המסלולים האלה?
רומן עצר, חשב וענה את התשובה המתבקשת, כי הוא זה שהתחיל איתי ונמצא לידי. הוא נקודת הייחוס שלי. כמה פשוט וכמה לא פרודוקטיבי 🙂. זה נתן לי אחלה הזדמנות ללרלר על אחד העקרונות החשובים ביותר של גרייסי ג'יו ג'יטסו. גיוגיטסו זה מסע אישי לחלוטין, והוא נמדד מולך עצמך, לא מול האחר. ההתקדמות של מישהו אחר היא לא נקודת הייחוס להתקדמות שלך. להצלחות שלך. לכשלונות שלך. ההתקדמות של מישהו אחר היא בכלל לא חלק מהמשוואה.
יש שאלה אחת ויחידה שאתה צריך לשאול את עצמך בסוף כל חודש של אימונים. השבוע אני טוב יותר ממה שהייתי לפני חודש? אם התשובה היא כן, אתה בכיוון הנכון, גם אם הבחור הצעיר לידך עוקף אותך בקצב של רכבת (לא רכבת ישראל). אם התשובה היא "לא", אתה צריך לשבת עם המאמן ולהבין מה לא עובד באימון שלך, מה אתה צריך לתקן, איפה אתה תקוע. הבחור הצעיר לידך הוא לא הסטנדרט שלך. אתה הסטנדרט שלך. רומן עדיין מתאמן אצלי באקדמיה. הוא חגורה כחולה היום ומתקדם לקראת הסגולה. הבחור הצעיר שהיה טוב ממנו? נעלם לפני שנתיים וחצי ולא חזר מאז.
טעות 4: לתת פול גז בהתחלה
אביתר הגיע אליי ב-2018, ואני זוכר אותו טוב כי הסיפור שלו חזר על עצמו אצלי כל כך הרבה פעמים שכבר ידעתי מההתחלה איך הוא הולך להיגמר. בחור צעיר, באמצע שנות העשרים שלו, אנרגטי, נלהב מהשנייה הראשונה שהוא נכנס לאקדמיה. אחרי שבועיים הוא כבר היה מגיע חמישה אימונים בשבוע. שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי. ערב, ולפעמים גם בוקר. הוא היה הראשון להגיע לאימון והאחרון לעזוב. הוא צילם הכל, רשם הכל, שאל הכל. שלח לי מיילים אחרי כל אימון (פעם היו שולחים מיילים).
ידעתי בדיוק מה הולך לקרות. אמרתי לו את זה ישירות אחרי האימון השלישי או הרביעי שלו באותה צורה. אביתר, תוריד את הקצב לשלושה אימונים בשבוע. אתה הולך להישרף. הוא צחק ואמר לי שהוא אוהב את זה, שהוא בכושר טוב, שהוא יודע מה הוא עושה ושאני לא צריך לדאוג. אמרתי לו שוב באימון העשירי שלו. שוב באימון העשרים. בכל פעם הוא חייך, אמר לי שהכל בסדר, והמשיך לבוא חמש פעמים בשבוע.
אחרי חמישה חודשים בדיוק, אביתר נעלם. הוא לא בא לאימון של יום שני. שלחתי לו וואטסאפ, הוא לא ענה. שלחתי שוב אחרי שבוע, עדיין לא ענה. עד היום, לפי מה שאני יודע, הוא לא חזר לגיוגיטסו באף אקדמיה אחרת. בחור שהיה הולך לאימונים חמש פעמים בשבוע ונראה כמו תלמיד הכוכב הבא שלי, פשוט נמחק מהמפה.
זה דפוס שאני רואה כל כך הרבה פעמים שאני יכול לחזות אותו בחודש הראשון של מתחיל. ההסתברות הסטטיסטית היא שכ-70% ממי שמתחיל בקצב של חמישה אימונים בשבוע נעלמים בין החודש השני לרביעי, ורובם המוחלט לא חוזרים אף פעם לא אצלי ולא באקדמיה אחרת. הם פשוט מסיימים את הקריירה שלהם ב-BJJ לפני שהיא בכלל התחילה. למה? כי ג'יו ג'יטסו ברזילאי הוא ספורט שורף, גם פיזית וגם מנטלית. כל אימון אתה מפסיד עשרות פעמים לאנשים מנוסים יותר ממך. כל אימון אתה לומד טכניקה חדשה שהיא לחלוטין נגד האינטואיציה הטבעית שלך. כל אימון הגוף שלך זוכה למכות, לסחיטות, לעומס שהוא לא רגיל אליו ולא בנוי לקבל כל יום.
חמישה אימונים בשבוע פירושו שהגוף לא מספיק להתאושש בין אימונים, השרירים שלך כואבים כל הזמן, השינה שלך נפגעת. המוח לא מספיק לעבד את כל המידע שמוטח עליו, אז ההבנה לא נטמעת לעומק. ההפסדים הקטנים מצטברים מהר מדי בלי הזדמנות לעכל אותם. כל זה ביחד יוצר שריפה שמסתיימת בעזיבה, וזה תמיד עזיבה פתאומית, חדה, ועם תחושה של חוסר הצלחה.
הפתרון פשוט. שלוש פעמים בשבוע. זה הקצב. זה הקצב שבו אתה משתפר הכי מהר לטווח ארוך, גם אם זה נראה איטי לטווח קצר. זה הקצב שמאפשר לגוף שלך להתאושש בין אימונים, למוח לעבד את הטכניקות שלמדת, ולך לסיים יום אחד באימון בלי תחושת אימה לקראת היום שאחריו. ג'יו ג'יטסו ברזילאי הוא לא ספרינט. הוא מרתון של עשור. ומי שמתחיל בספרינט, פשוט לא מסיים את המרתון.
טעות 5: לנסות ללמוד מאינסטגרם וטיקטוק
פעם פעם פעם, כשהיה רק יוטיוב, לאנשים היה קשה למצוא תכנים אונליין. קשה זה לא מדוייק, פשוט לא היו הרבה תכנים. היום יש יותר תכנים שעולים ביום ברשתות משיש מתאמנים בעולם. זה קרה לי אתמול ממש. העברתי באקדמיה סדנת הגנה עצמית לנשים, אחת מסדרת הסדנאות של הגנה עצמית לנשים שאנחנו עושים על בסיס קבוע. במהלך הסדנה, כשאני מלמד טכניקה, אלכס, אישה בת 39 (עוד חודשיים 40), אומנית עם ניסיון באבטחה, אומרת לי שהיא ראתה משהו באינסטגרם. היא הראתה לי את התנועה. הסתכלתי עליה כמה שניות. היא לא היתה רק לא נכונה, היא היתה ממש מסוכנת. אם אישה תנסה לבצע אותה במצב אמיתי של תקיפה, היא תיפצע יותר מאשר אם פשוט לא תעשה כלום. במקרה הטוב היא תשבור לעצמה את היד. במקרה הרע היא תיתן לתוקף שלה גישה טובה יותר אליה.
שאלתי את אלכס כמה שאלות. מי הראתה את הסרטון. בחורה באינסטגרם עם הרבה עוקבים. היא הסבירה למה הטכניקה הזאת אמורה לעבוד. היא לא תעבוד. היא הראתה תרחישים שבהם זה יעבוד. לא, זה גם לא יעבוד בתרחישים האלו. שתיקה ארוכה. בסוף אלכס אמרה לי שהיא לא יודעת מי הבחורה, היא רק ראתה שהסרטון הגיע לאלפי לייקים אז הניחה שזה אומר שזה עובד.
זאת בדיוק הבעיה עם לימוד טכניקות הגנה עצמית לנשים מאינסטגרם, או לימוד גוגיטסו מטיקטוק, או אפילו לימוד מיוטיוב לבד. הסיבה הראשונה שזה לא עובד היא שאתה לא רואה את ההקשר המלא של הטכניקה. סרטון של 30 שניות מראה לך טכניקה במצב אידיאלי, בקרקע, עם שותף משתף פעולה, בלי לחץ אמיתי. הוא לא מראה לך מה קורה כשהיריב גדול ממך בעשרים קילו. מה קורה כשאתה עייף אחרי דקה של מאבק. מה קורה כשאתה בלחץ פסיכולוגי אמיתי של תקיפה. צריך פרטנר! צריך מגע! צריך התנגדות!
הסיבה השנייה היא שב-BJJ הפרטים הקטנים הם הכל. איפה היד שלך בדיוק, באיזו זווית, באיזה גובה. איפה הברך שלך, באיזה לחץ, על איזה חלק של היריב. באיזו זווית הגב, איפה המבט, אילו אצבעות תופסות מה. בסרטון של אינסטגרם אתה רואה את התמונה הגדולה אבל לא את הפרטים שמכריעים אם הטכניקה תעבוד או תיכשל. הסיבה השלישית היא שאתה לא יודע מי המורה. באינסטגרם וטיקטוק יש אלפי אנשים שמלמדים הגנה עצמית או BJJ או כל דבר אחר. רובם המוחלט לא חגורות שחורות עם הסמכה אמיתית. חלקם בכלל לא מאמנים, הם פשוט מצלמים תוכן. אבל יש להם הרבה עוקבים, אז המוח שלנו מניח שהם יודעים מה הם עושים.
הסיבה הרביעית היא הכי חשובה. אתה מתאמן בלי משוב מיידי. בגיוגיטסו משוב מיידי הוא קריטי. אם אתה עושה תנועה בצורה לא נכונה, אתה צריך מישהו שעומד לידך, רואה אותך, ואומר לך תוך עשר שניות שהיד שלך בזווית הלא נכונה. בסרטון של אינסטגרם אין את זה. אתה צופה, חושב שהבנת, ומתאמן בבית מול הקיר, ובכל פעם אתה מקבע יותר ויותר את הביצוע השגוי. אחרי חודש של אימונים מול הקיר, יהיה הרבה יותר קשה לתקן את הטעות מאשר אם היית לומד מההתחלה במקום נכון.
הפתרון הוא בסיסי. ג'יו ג'יטסו ברזילאי לומדים על המזרן, עם מאמן, עם שותפים אמיתיים. נקודה. סרטונים יכולים להיות השלמה לאימון. לראות שוב טכניקה שלמדת אתמול בכיתה, לקרוא חומר תיאורטי על עקרונות של גרייסי ג'יו ג'יטסו. כל אלה לגיטימיים ואפילו מומלצים. אבל הם לא יכולים להחליף את האימון, אף פעם, בשום צורה. ואם את אישה שמחפשת ללמוד הגנה עצמית של ממש, אל תלמדי הגנה עצמית לנשים מאינסטגרם. תבואי לסדנה. תבואי לאימון רגיל. תלמדי מבן אדם שראה אותך פיזית, שיודע איך הגוף שלך זז, שיכול לתקן אותך בזמן אמת.
הטעות הנסתרת: לחשוב שהמטרה היא חגורה
יש עוד טעות אחת שלא הזכרתי, ואני קורא לה הטעות הנסתרת כי היא לא נראית כמו טעות בכלל. היא נראית כמו מוטיבציה בריאה. המתחיל הטיפוסי בא אליי לאקדמיה באימון הראשון או השני שלו ושואל אותי כמה זמן עד חגורה כחולה. אני עונה שזה תלוי בו. שנה וחצי, שנתיים. הוא מהנהן בראש, מסמן בראש את התאריך, ומתחיל לספור את החודשים.
זאת טעות, וזאת טעות שכמעט לכל מתחיל יש. המטרה שלך ב-BJJ היא לא חגורה כחולה. היא לא חגורה סגולה ולא חומה. גם לא שחורה. המטרה היא להיות טוב יותר היום ממה שהיית אתמול. מבחינה טכנית, מבחינה פיזית, מבחינה מנטלית. החגורה תגיע, אני מבטיח לך. אבל אם אתה מתאמן רק בשביל החגורה, תעזוב לפני שתקבל אותה כי הדרך לחגורה כחולה ארוכה, מתישה, ובהרבה נקודות מתסכלת. ואם אתה לא נהנה מהדרך עצמה, מהאימונים, מהשותפים, מהלמידה, מהשיפור, אז בסופו של דבר תשאל את עצמך למה אתה כאן בכלל. ובסבירות גבוהה, התשובה תהיה שאתה לא חייב להיות.
ואם בכל זאת אתה רוצה להבין מה באמת קורה במסע מחגורה לבנה לחגורה כחולה, מה אתה אמור לדעת, איך נראית התקדמות אמיתית, ולמה הדרך הזאת היא לא מה שחשבת שהיא תהיה, כתבתי על זה פוסט מפורט שעוזר לראות את התמונה הגדולה: מחגורה לבנה לחגורה כחולה - המסע האמיתי.
סיכום: מה שתעשה בארבעת החודשים הבאים יקבע את ההמשך
שנה מהיום, רוב האנשים שיתחילו להתאמן בג'יו ג'יטסו השבוע לא יהיו על המזרן. הם יעזבו. חלק יעזבו בגלל פציעה כי לא הסכימו להיכנע בזמן. חלק יעזבו בגלל שריפה כי באו חמש פעמים בשבוע. חלק יעזבו בגלל שהשוו את עצמם לבחור הצעיר שלידם ואיבדו תקווה. חלק יעזבו כי הם פחדו לשאול שאלות ולא הצליחו לפצח את הבסיס. וחלק יעזבו כי הם ניסו ללמוד מטיקטוק וגילו שהם לא משתפרים, ואז הסיקו שהם לא מוכשרים. אף אחד מהם לא צודק. כולם יכלו להיות עוד על המזרן עכשיו.
את/ה לא חייב/ת להיות אחד מהם. חמש הטעויות שתיארתי ניתנות להימנעות לחלוטין. כולן ידועות מראש לכל מאמן BJJ בכל אקדמיה רצינית בעולם. כולן זהות בתל אביב, בריו, בלוס אנג'לס. עכשיו אתה יודע אותן. ההחלטה אם להישמר מהן או לחזור על הסיפור של אביתר היא בידיים שלך בלבד. תבחר טוב.
רוצים להתחיל נכון? בואו לבקר אותנו.
תל אביב: יצחק שדה 29
נתניה: הצורן 4
ליצירת קשר לאימון ניסיון פנו ב-WhatsApp: לחצו כאן
אתר: www.bjj.org.il
באקדמיה הישראלית אנחנו לא רק מלמדים ג'יו ג'יטסו בתל אביב. אנחנו בונים מתאמנים שנשארים על המזרן לטווח הארוך. אווירה משפחתית, מאמנים סבלניים שלקחו את הזמן ללמד את הבסיס נכון, ואין שיפוטיות למתחילים.
תגובות