מה שבע תלמידות שלי באקדמיה לג'יו ג'יטסו בתל אביב סיפרו לי כששאלתי אותן ישירות מה ג'יו ג'יטסו נתן להן

מאת: פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה | Gracie Jiu Jitsu | מאי 2026 | ~12 דקות קריאה

יום שלישי בערב באקדמיה הישראלית בתל אביב. אימון קבוצת הנשים. עשר תלמידות על המזרן בגי ג'יו ג'יטסו, חצי באו אחרי יום עבודה ארוך וחצי אחרי יום בלימודים. אני יושב בצד ומסתכל. שש עשרה שנה אני מאמן ג'יו ג'יטסו בתל אביב ובנתניה, פתחתי את האקדמיה הישראלית, אימנתי מאות תלמידות שעברו דרך הקבוצה הזאת. ולקח לי הרבה זמן להבין משהו. יותר מדי זמן להבין.

הסיבה שאישה מגיעה לאקדמיה היא לא הסיבה שהיא נשארת בה.

אם תשאלו אישה באימון הראשון שלה למה היא הגיעה, התשובה תהיה כמעט תמיד אותה תשובה. הגנה עצמית. פחד מהליכה ברחוב בלילה. רצון להרגיש בטוחה במקום שהיא לא מרגישה בטוחה בו. תשאלו אותה את אותה שאלה אחרי שנה על המזרן ותקבלו תשובה שונה לחלוטין. שלווה. אסרטיביות. משפחה. החופש להגיד לא בלי פחד. דברים שאישה לא מחפשת אקטיבית כשהיא נרשמת לחוג, אבל דברים שהיא לא מצליחה להפסיק לדבר עליהם אחרי שהיא מצאה אותם.

יש כאן נקודה שצריך להתעכב עליה רגע לפני שאני ממשיך. אני גבר. רוב המאמנים בענף שלנו גברים, רוב התכנים על "BJJ לנשים" באינטרנט כתובים על ידי גברים, ואני יכול לקרוא את כל המחקרים שאני רוצה ועדיין לא לדעת באמת מה אישה מרגישה כשהיא הולכת ברחוב בלילה. אני מאמן את התלמידות שלי, אני רואה את ההתקדמות שלהן, אני יודע למה השיטה עובדת מבחינה טכנית. אבל לדעת מבפנים איך זה מרגיש, אני לא יודע ולא אדע. הפעם האחרונה שהרגשתי נחות פיזית ממישהו הייתה כשהייתי בן 13.

אז במקום לכתוב בלוג שבו אני מסביר לכן מה ג'יוגיטסו עושה לנשים, ישבתי עם שבע תלמידות שלי באקדמיה ושאלתי אותן שאלה אחת. מה ג'יו ג'יטסו נתן לך. ההקלטות אצלי. התשובות מולי. הבלוג הזה הוא חמש סיבות שעלו מהתשובות שלהן. על המזרן הן רק מתאמנות, ופה הן הקול. את הסיפורים האישיים שלהן אני שומר אצלי. את הניסוחים שלהן אני נותן לכן.

סיבה 1: הביטחון לחזור הביתה לבד בלילה

זאת הסיבה הראשונה כי היא הראשונה כרונולוגית והברורה מאליה. אישה שמגיעה לאקדמיה באימון הראשון מגיעה ב-90% מהמקרים בגלל הסיבה הזו. ולפני שאני מסביר מה ג'יוגיטסו עושה לתחושה הזו, אני רוצה לדבר על המקום שממנו אישה מגיעה.

אישה ישראלית שהולכת ברחוב בערב לא מסתובבת באותה תחושה כמו גבר. היא לא צריכה לקרוא דו"ח של משטרת ישראל כדי לדעת את זה כי היא חיה את זה. הליכה הביתה מבית קפה בשעה אחת עשרה בלילה זו לא סתם הליכה. זה מערכת שיקולים שזרה לגבר. מאיזה רחוב? באיזה צד של הרחוב? מי מתקרב מאחור? הטלפון בכיס או ביד? המפתחות בין האצבעות או בתיק? רוב הגברים שאני מכיר לא מבינים שהמחשבות האלה רצות בראש של אישה כל ערב, כל הזמן. לפני כמה שנים קראתי פוסט ב-Secret Tel Aviv על כך שאנחנו הגברים לא צריכים ללכת מאחורי נשים ברחוב בלילה. שאנחנו צריכים לעבור צד למדרכה השנייה או ללכת מהר ולעקוף אותן. התרעמתי על זה כלפי פנים וכלפי חוץ. למה אני, גבר שלא רוצה לפגוע באף אישה, אם כבר להיפך.. אני פועל לקידום נשים כבר עשור, צריך להתייחס לעצמי כאנס פוטנציאלי? למה אני צריך להוכיח שאין לי אחות? (ויש לי!) היום, אחרי תנועת ה-ME TOO וריבוי הפרשיות, עדיין לא נוח לי עם התחושה של חלק מהנשים שכל גבר הוא אנס פוטנציאלי עד שיוכח אחרת. נכון, זו גישה קיצונית אבל הכרחית להעברת הנקודה. היום אני מבין קצת יותר מה קורה בסיטואציה הזו שאולי לי עוברת מעל לראש (או עברה בעבר), אבל לאישה שהולכת לפני, למודת ההטרדות, זו עלולה להיות סיטואציה מלחיצה מאד. תחושה שבדרך כלל נובעת מחוסר אונים. חוסר יכולת. העדר האמונה בעצמה והתפיסה שאם יקרה משהו היא תהיה קורבן לסיטואציה ללא היכולת להגיב. זאת הסיבה שהגנה עצמית לנשים זה לא קורס בן יומיים שמלמדים אותך שלוש מכות לעיניים ואחת לאשכים. זה תהליך ארוך של בניית גוף שיודע מה לעשות, ראש שיודע שהוא יודע ונפש שמרגישה את הבטחון. בלי השני הראשון לא עובד ובלי השלישית הסימביוזה אינה שלמה.

הסיבה שגרייסי ג'יו ג'יטסו עובד לאישה דווקא היא טכנית לחלוטין. השיטה הזו פותחה ב-1925 על ידי הליו גרייסי, ברזילאי במשקל 60 קילו ובגובה 1.65 מטר. הליו לא היה גדול. הליו לא היה חזק. הליו לקח את הג'ו ג'וטסו היפני של מורהו, מיצ'ואו מאהדה, ושינה אותו עד שיעבוד למישהו במידות שלו. כל מינוף בגרייסי ג'יו ג'יטסו, כל זווית, כל טכניקה, יושבת על הנחה אחת. תניחו שהיריב גדול, כבד, חזק ואגרסיבי מכם. הוירון גרייסי, בנו הבכור של הליו, מנסח את זה עד היום באופן הכי פשוט שיש: גיוגיטסו ברזילאי הוא ה-great equalizer. זאת לא קלישאה שיווקית. זה ה-DNA של השיטה.

כחגורה שחורה אני לגמרי סבבה עם השחרות (Blacksplining) אבל ממש אלרגי להסגברות. אז מעבר למה שאני יודע כמי שעוסק בתחום עשרות שנים, אני לא אישה. כשאני רוצה לדעת מה נשים חושבות, אני שואל אותן. אז שאלתי וזה מה ששמעתי.

גילה אמרה משפט קצר ומדויק:

"ג'וג'יצו נתן לי את הביטחון לצאת לדייטים בלי לפחד."

תעצרי רגע על המשפט הזה. דייטים. המקום שבו אישה אמורה להיות פתוחה, רגועה, נוכחת בעצמה. גילה הייתה דרוכה. עכשיו היא לא.

מאיה לקחה את זה צעד קדימה:

"הדבר העיקרי שג'ו ג'יטסו נתן לי הוא התחושה שכשאני הולכת ברחוב אני לא דואגת יותר מזה שמישהו יכול לתקוף אותי. שאני הולכת ברחוב בתחושה שמישהו יבוא עליי, שמישהו ינסה אותי. והאקדמיה של איתי נתנה לי את התחושה שזה לא משנה שאני בחורה."

ושולי סוגרת את שלושתן במשפט אחד שאני חושב שהוא הניסוח הכי מדויק לסיבה הזו:

"בתור בחורה אני מרגישה שהטכניקות בג'יו ג'יטסו נותנות לי תחושה של ביטחון, אפילו מול מישהו חזק וגדול ממני." אפילו מול מישהו חזק וגדול ממני. זה הכל. זה המשפט שכל אישה רוצה להגיד על עצמה ולא יכולה.

הסיבה הראשונה היא ביטחון פיזי שמגיע מאלף חזרות עם מישהו שגדול ממך, שעם הזמן הופך לתוכנת רקע שעובדת ברגע שמישהו מתקרב יותר מדי. לא הצהרה. לא קורס בן יומיים. אלף חזרות. נשים רבות שמחפשות הגנה עצמית מתחילות בשאלה על קרב מגע, וזה הגיוני בהתחשב בעובדה שזאת המילה הישראלית הסטנדרטית לכל מה שקשור להגנה עצמית. אבל קרב מגע נולד כשיטה צבאית להוצאת חיילים מתסבוכת מהירה, ושיטה אזרחית לאישה בת 30 על מדרכה בתל אביב דורשת לטעמי משהו אחר. שיטה שעובדת גם כשנפלת על הקרקע, גם כשאת לא יכולה להפעיל כוח מתפרץ. גם כשאת במצב נחות מול תוקף עדיף. זאת השיטה שמשפחת גרייסי בנתה לפני 100 שנה. והיא עדיין, לטעמי, השיטה היעילה ביותר להגנה עצמית. במיוחד לנשים. לפני שבוע התקשרה אלי מישהי מרחובות. אמרתי לה שזה מעט רחוק מאיתנו וחשוב להתאמן במקום שמאפשר להגיע אליו בקלות. היא אמרה ששמעה על ג'יו ג'יטסו ברזילאי וחיפשה בגוגל BJJ near me אבל אחרי שחקרה מעט הבינה שהיא מחפשת ספציפית gracie jiu jitsu בגלל ההגנה העצמית ושהיא מעדיפה להגיע עד אלי לתל אביב מאשר ללכת למשהו שקרוב אליה אבל לא נותן לה את מה שהיא מחפשת.

יש עוד משהו שאני רוצה להגיד למי שעוד לא התאמנה ב-BJJ או בכל גוגיטסו אחר. אישה במשקל 60 קילו לא יכולה לנצח גבר במשקל 90 קילו במאבק כוחות. נקודה. אבל אישה במשקל 60 קילו שעברה שנה על המזרן יכולה לחנוק את אותו גבר ב-12 שניות אם היא הגיעה לפוזיציה הנכונה.בחניקה נכונה את לא מתחרה מול כל המשקל של היריב. את לא מנסה לנצח 90 קילו עם 60 קילו. את משתמשת בזווית, מינוף ושתי ידיים מול נקודת תורפה קטנה בהרבה. העורקים הקרוטדיים (או העורקים התרדמניים). זאת הסיבה שטכניקה יכולה לעשות מה שכוח לא יכול. לא תמיד. לא בקסם. אבל מספיק פעמים כדי לשנות את הדרך שבה את הולכת בעולם. זאת לא פנטזיה של סרטי אקשן אלא מדע. ואני רואה את זה כל יום באימונים. תלמידה ותיקה במשקל 60 ק"ג בספארינג עם גבר חדש במשקל 85 ק"ג. הוא חושב שזה יהיה קל ואחרי 90 שניות הוא נחנק. טוב בעצם.. זה כן קסם. קסם שהוא ביומכניקה ופיזיקה. במילים אחרות, גרייסי ג'יו ג'יטסו.

סיבה 2: מקום בלי שיפוט

לקח לי שנים להבין כמה הסיבה הזו חשובה לתלמידות שלי, ואני עדיין מתבייש שזה לקח לי כל כך הרבה זמן. כששאלתי את שי מה ג'יו ג'יטסו נתן לה, ציפיתי לתשובה הקלאסית. הגנה עצמית, ביטחון, כושר. במקום זה היא אמרה לי משפט שעוד תקוע לי בראש.

"באקדמיה זה לא משנה איך אני נראית, איך אני לבושה, אם באתי עייפה, אם באתי עצובה. אין שיפוט. כל מה שחשוב זה שבאתי, התאמצתי, נתתי פייט, ושנהייתי חזקה."

ישבתי רגע אחרי המשפט הזה וחשבתי. כי כשאת אומרת "אין שיפוט", זאת לא הצהרה שאומרים על חדר כושר, המקום אולי הכי שיפוטי. זאת הצהרה שאומרים על בית.

תחשבי על זה רגע. כמה מקומות בעולם של אישה ישראלית בוגרת יש בלי שיפוט? לא במקרה ג'יו ג'יטסו לנשים הפך להיות אחת הסיבות החזקות ביותר שתלמידות שלי ממליצות לחברות שלהן להתחיל. לא העבודה. לא המשפחה (במיוחד לא המשפחה). לא קבוצת חברות (גם הן שופטות, רק יותר עדין, וכל אישה שקראה עד פה יודעת על מה אני מדבר). לא הרשתות החברתיות. לא הרחוב. כמעט בכל מקום שאישה נכנסת אליו, יש מבט שאומר משהו על הגוף שלה, על הבגדים שלה, על מה היא עושה עם החיים שלה. המבט הזה לא תמיד שלילי, אבל הוא תמיד נוכח.

על המזרן הוא לא נוכח. אישה לבושה בגי לבן, כחול או שחור, בלי איפור, מזיעה כמו כולם, מקבלת בריח יד מתלמידה ותיקה בדיוק כמו שכל אחד אחר מקבל. אין שלב באימון שבו מישהי תסתכל עליה לסקור את הגוף שלה. כי כולן עסוקות במשהו אחר, וכי האווירה לא מאפשרת את זה. כשאישה חונקת אותך אתה לא עוצר לחשוב על צבע העיניים שלה. אם כן, אתה עסוק במשהו שולי לאותו הרגע וההכרה מתערפלת.

את האווירה הזו אני מנסה לבנות באקדמיה מהיום הראשון. כולן שוות וכולם שווים. על המזרן אין פוליטיקה. אין מעמדות. אין פערים סוציואקונומיים. השוטר יכול להתגלגל עם הסטלן. השמאלני עם הימני. עובד פס היצור עם מנכ"ל ההייטק. בלי שיפוט. זה הקו האדום של האקדמיה, וזה הדבר היחיד שאני באמת שולט בו. הטכניקה תירכש לאט ובהדרגה, הביטחון יבוא עם הזמן, הגוף יתחזק במהלך החודשים, את כל אלה אני לא יכול להבטיח באותו רגע. את האווירה אני יכול.

איך אני בונה אווירה כזו? זה לא קורה במקרה. זה קורה בעקביות, יום אחר יום, אימון אחר אימון, שש עשרה שנים. כשתלמידה חדשה מגיעה לאימון הראשון שלה, אני מצוות אותה לתלמידה וותיקה. לא משאיר אותה לבד בצד. כשהיא לא מבינה טכניקה בפעם השלישית, אני חוזר עליה בפעם הרביעית בלי להעיר על זה. כשהיא לא מצליחה לבצע תרגיל בעמידה, אני מתאים את התרגיל. כשמישהו מתחיל להעיר הערה לא במקום (זה קורה לעיתים נדירות, אבל קורה), אני עוצר את האימון ומסביר. אין הערות על איך מישהי נראית. אין הערות על איך מישהי לבושה. אין צחוק על מתחילה שעוד לא יודעת. כל מי שמתאמן אצלי כמה שנים יודע את הכללים. הם לא כתובים בשום מקום, אבל זו הנורמה המוכתבת והמצופה. כל מי שלא מצליח לשמור עליהם פשוט עוזב או מתבקש לעזוב. זה לא דמוקרטיה וזה קו אדום מבחינתי. גבר או אישה, מזרן האקדמיה נועד להיות ה-Safe place שלך.

סיבה 3: מקום לפרוק את היום

הסיבה הזו הפתיעה אותי כשהיא חזרה אצל מספר תלמידות בלי ששאלתי עליה. גוגיטסו ברזילאי היא לא רק טכניקה, וזה משהו שאני עדיין לומד אחרי 20 שנים. גילה אמרה את זה בקצרה ואז שמתי לב ששמעתי את אותה מילה אצל הילה ומרגו.

"זה מקום להגיע אליו. לפרוק את כל היום שעבר", אמרה גילה.

"המקום לפרוק", אמרה הילה.

שתיים, באותה מילה. לפרוק.

מי שלא התאמן בספורט מגע מתקשה לפעמים להבין למה דווקא ב-BJJ זה עובד. הסיבה היא שגיגיטסו דורש מאה אחוז נוכחות מנטלית. את לא יכולה להיות באימון ולחשוב על מה שהבוס שלך אמר לך הבוקר. את לא יכולה להיות באימון ולתכנן בראש את ארוחת הערב. רגע אחד שאת מסיחה את הדעת, מישהי תופסת לך את היד, מישהי החזיקה לך את הראש, החניקה כבר על הצוואר. אין מקום למחשבות אחרות. את כאן. עכשיו. רק כאן. זן אמיתי. להיות נוכח על אמת ב-100%. או ש...

מבחינה מדעית, מה שקורה הוא העברת תשומת לב מהקליפה הקדם-מצחית (prefrontal cortex) של המוח (החלק שמתכנן, מודאג, מסתבך) למוח הקדמוני (החלק שמגיב). תשעים דקות של גלגול זה תשעים דקות שבהן המוח מפסיק ללעוס את היום ומקבל הפסקה מאולצת מהדאגות הרגילות שלו, וכל המתח שהצטבר בו לאורך היום מתפזר. זאת ביולוגיה. ולכן אישה יוצאת מהאימון עייפה פיזית אבל קלה מנטלית, וזאת הרגשה שאי אפשר לקבל בריצה (כי הראש נשאר חופשי לדאוג) או ביוגה (כי האינטנסיביות שונה).

מרגו לקחה את הרעיון לכיוון אחר. היא לא דיברה על פריקה. היא דיברה על משהו שהיא קוראת לו "שלה".

"גוגיטסו בשבילי הוא מקור לשלווה, רוגע, מקור לכוח. משהו שתמיד איתי, משהו שמלווה אותי, בין אם זה בעבודה, בין אם זה ברחוב. משהו שנותן לי אנרגיות וביטחון. משהו שהוא שלי."

"שלווה". "רוגע". "משהו שהוא שלי". זה לא איך שאנשים בדרך כלל מתארים אומנות לחימה או פעילות ספורט אחרת. ובכל זאת זה מה שמרגו אומרת, וזה מה שאני שומע מתלמידות אחרות באקדמיה בתל אביב ובנתניה כל הזמן.

אישה ישראלית במאה ה-21 חיה בתוך אינסוף תפקידים. עובדת. אשת קריירה. בת זוג. אמא. בת. חברה. כל תפקיד מגיע עם דרישות, ציפיות, חובות. ובתוך כל זה, יש שעה וחצי - שלוש בשבוע של ג'יו ג'יטסו בתל אביב שבה אף אחד לא צריך אותה לכלום מלבד היא עצמה. שעה וחצי שהיא לא בת של מישהו, לא אמא של מישהו, לא עובדת של מישהו. לא בוסית של מישהו. היא רק עצמה, על המזרן, מנסה לחנוק תלמידה שהיא חברה שלה. זה לא הרבה. זה המון. יש שיגידו שזה הכל.

סיבה 4: לדעת להגיד לא

הסיבה הזו עלתה אצל הדר, ואני חושב שהיא נתנה לי את התשובה הכי חזקה ששמעתי בקריירה שלי כמאמן.

"ג'י ג'יצו נתן לי את החופש להיות. מילא אותי בביטחון ותחושת מסוגלות שאני יותר ממה שהחברה אומרת לי. שיש לי עוצמה נשית ושאני בעלת יכולות. שאני יכולה לומר לא באסרטיביות ובלי פחד. והחלק הכי טוב שאפשר ללמוד את זה במקום שהוא כמו משפחה."

יש שלושה דברים בציטוט הזה שאני רוצה לפרק.

"החופש להיות". לא "החופש להגן על עצמי". החופש להיות. הדר מדברת על משהו עמוק יותר מטכניקה. היא מדברת על מה שקורה לאישה כשהיא מגלה שיש לה גוף שעובד, שיש לה שרירים שמתפקדים, שיש לה יכולת להפיל אדם גדול ממנה ולשלוט בו במשך שלושים שניות ויותר. או לצאת מתחת לגבר ששוקל 30 קילו יותר ממנה. זה משנה משהו במידה שבה היא תופסת את עצמה בעולם.

"לומר לא באסרטיביות ובלי פחד". לא להחזיק יריב במאונט. לא לבצע בריח יד. להגיד "לא". באסרטיביות. בלי פחד. הדר מדברת על משהו שקורה לאישה אחרי שהיא לומדת BJJ והוא לא בהכרח קשור לג'יוגיטסו עצמו. הוא קשור למה שהג'יוגיטסו עושה לתחושת המסוגלות שלה.

ומאיה ניסחה את אותו רעיון אחרת:

"האקדמיה של איתי נתנה לי את התחושה שזה לא משנה שאני בחורה. את יכולה להשתמש בכלים שיש לך, ואת יכולה להשתמש במי שאת, כדי להתמודד עם כל אחד שנמצא כאן."

"להשתמש במי שאת". לא "למרות שאת בחורה". בגלל שאת בחורה. עם הגוף שלך, הגודל שלך, הגמישות שלך, החוכמה שלך. השיטה לא מבקשת ממך להפוך לגבר. היא מבקשת ממך להשתמש במי שאת, כפי שאת.

יש לי תיאוריה על מה שקורה כאן. כשאישה גילתה שהיא יכולה להחזיק אדם גדול ממנה במשך דקה שלמה למרות שהוא ניסה לזוז, היא מתחילה לשאול את עצמה שאלה חדשה. אם אני יכולה את זה, מה עוד אני יכולה? אם אני יכולה את זה, מה הסיבה שאני לא אומרת לבוס שלי שהמשכורת היא בדיחה? מה הסיבה שאני לא קמה ועוזבת מהדייט הראשון כשהבחור מתנהג כמו אידיוט? מה הסיבה שאני לא דורשת מההורים שלי שיפסיקו להתערב לי בחיים? הביטחון הפיזי הוא לא יעד בפני עצמו. הוא תשתית לביטחון מילולי, ביטחון רגשי, וביטחון בקבלת החלטות. ברגע שהגוף יודע שהוא מסוגל, הראש מתחיל לבדוק היכן עוד הוא יכול להפעיל את היכולת הזו.

ואני אומר לך היכן עוד שלא על מזרן האימונים. זה משא ומתן עם הבוס. זה שיחה עם בן או בת הזוג. זו החלטה אם להישאר בעבודה הזו או לעזוב. הביטחון הפיזי הוא הסוס. ההתנהגות בעולם היא העגלה. הסדר חשוב, ולא מקרי שהוא ככה.

סיבה 5: משפחה אמיתית

הסיבה הזו חזרה כמעט אצל כולן, וזה הדבר שאני הכי גאה בו כבעלים של האקדמיה הישראלית לג'יוג'יטסו ברזילאי. הילה אמרה את זה הכי ישיר שאפשר.

"בשבילי האקדמיה היא משפחה. זה הכיף שלי, זה המקום לפרוק ולהיות עם חברים שתומכים ומחזקים אותי בכל מצב שאני מגיעה."

הדר השתמשה בדיוק באותה מילה.

"אפשר ללמוד את זה במקום שהוא כמו משפחה."

ושולי הוסיפה את ההסבר.

"האווירה באקדמיה ממש ממש טובה. באים להיפגש ולהתגלגל יחד על המזרן, וזה מלווה בתחושה של ביטחון שדואגים אחת לשני."

"דואגים אחת לשני". זה הסוד.

תחשבי על זה רגע. אישה שמתחילה ב-BJJ פוגשת אישה אחרת על המזרן בנסיבות שלא קיימות בשום מקום אחר בעולם המודרני. שתיהן בגי אימונים, שתיהן בלי איפור, שתיהן באותו מאמץ פיזי, שתיהן בעמדה של פגיעות הדדית כי הן עומדות לעלות אחת על השנייה ולנסות לחנוק זו את זו (בקצב מבוקר, בלי לפגוע, אבל באמת לחנוק). אין שכבות חברתיות. אין מי משלמת יותר מס הכנסה. אין מי גרה בדירה גדולה יותר. יש רק שתי נשים על מזרן, שתיהן רוצות להיות יותר טובות, ושתיהן יודעות שהדרך היחידה היא דרך השנייה. עם השנייה. לא נגד השנייה. שתיהן יודעות שכדי שאחת מהן תשתפר, השנייה צריכה להיות איתה, לעבוד איתה, לתת את ההתנגדות שלה כדי שתוכל ללמוד מה עובד ומה לא.

החברויות שצומחות מסוג כזה של אינטראקציה הן אחרות. הן עמוקות. הן מהירות. הן אמיתיות. אישה שהתגלגלה איתך עשרות פעמים, שראתה אותך מנצחת ושראתה אותך מפסידה, יודעת עליך דברים שחברות שלך מהעבודה לעולם לא ידעו עליך גם אחרי עשר שנים של לאנצ'ים משותפים או אימוני פילאטיס יחד. זה לא במקרה שחוג אומנויות לחימה לבנות הופך להיות הזירה החברתית של נשים רבות. הן מקבלות פה משהו שאי אפשר לקבל בחדר כושר רגיל או בפעילות ספורט יחידנית.

הילה אמרה משפט שאני שותף לו. היא אמרה שיש לה חלום שיבוא יום שילמדו ג'וג'יצו ברזילאי בכל בתי הספר היסודיים בישראל. היא לא דיברה על הטכניקה. היא דיברה על האווירה. על הקהילה. על המקום שבו אין שיפוט. אם זה היה הדבר היחיד שילד היה לוקח מבית הספר היסודי, אומרת הילה, זה כבר היה שווה הכל.

אני לא יודע אם החלום הזה יתגשם. אני יודע שבאקדמיה אחת בתל אביב יש קהילה כזו היום. קבוצת נשים ועוד תלמידות רבות שמתאמנות עם הגברים באימונים המעורבים. שש עשרה שנה של עבודה, ואווירה שאני מגן עליה כמו על דבר היקר ביותר באקדמיה. כי היא כזו. עדיין לא הגעתי ליעד שלי שהוא יחס של 50/50 באקדמיה, אבל כמות הנשים אצלנו היא הגאווה העיקרית שלי.

בסוף, רובן לא נשארות (בהכרח) בגלל הסיבה שבגללה הגיעו

חמש סיבות. שבע נשים. ובסוף כל זה, אם הייתי צריך לסכם את מה שלמדתי מהשיחות האלה, זה הולך ככה:

הן לא יודעות את זה ביום הראשון, אך רוב הנשים מגיעות לאקדמיית ג'יו ג'יטסו מסיבה אחת, לרוב חיפוש אחר חוג הגנה עצמית לנשים בתל אביב, או חיפוש אחר קרב מגע לנשים, נשארות מחמש אחרות (לפחות). אני מקווה שהבלוג הזה יעזור לאישה אחת או שתיים שעדיין לא הגיעו, להבין שמה שמחכה להן על המזרן הוא הרבה יותר ממה שהן מצפות. ואני מקווה שהוא עוזר לי, כמאמן וכבעל אקדמיה, לכבד את המורכבות של מה שהתלמידות שלי מקבלות פה. כי הן מקבלות הרבה. הרבה יותר ממה שאני יודע איך לתת לבד. את חלק זו השיטה. את חלק זו הקהילה. ואת החלק הכי חשוב הן מביאות אחת לשנייה, ואני רק זה ששומר על האווירה שמאפשרת את זה.

אם חיפשת חוג הגנה עצמית. אם חיפשת BJJ tel aviv. או אם חיפשת קרב מגע והגעת עד לפה, כנראה שמשהו מזה נגע בנקודה הנכונה. שלחי הודעה בוואטסאפ. בלי לחץ. נבדוק יחד אם קבוצת הנשים באקדמיה מתאימה לך. הכי רע שיכול לקרות זה שתחזרי הביתה ותדעי שזה לא בשבילך. הכי טוב, את הולכת להיות אחת מהבנות שיופיעו בבלוג שלי בעוד שנתיים. והכי הכי טוב? החיים שלך הולכים להשתנות. רק תשאלי את הדר, הילה, שולי, גילה, מאיה, שי ומרגו.

לשאלות, התייעצויות, פרטים וקביעת אימון ניסיון, צרי קשר ב-WhatsApp 

תל אביב: יצחק שדה 29 | נתניה: הצורן 4

www.bjj.org.il

לקריאה נוספת: הגנה עצמית בג'יו ג'יטסו ברזילאי - המדריך השלם לנשים | מניעת פציעות בג'יו ג'יטסו | מחגורה לבנה לכחולה - המסע ב-BJJ