Tap, Snap or Nap: להכנע או לא להכנע בג'יו ג'יטסו בריזלאי?
- Itay Leibovich
- לפני 8 שעות
- זמן קריאה 13 דקות
איך כניעה מונעת פציעות, שומרת על האגו במקום ומשאירה אותך על המזרן למשך שנים.
מאת: פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה | Gracie Jiu Jitsu | מאי 2026 | 12 דקות קריאה
זוכרים את גל מהבלוג על פציעות באימונים? אם לא, לכו לקרוא ותחזרו. אני אחכה. חזרת? יופי. אז גל הוא לא סיפור מיוחד. אדם מיוחד כן. סיפור מיוחד? ממש לא. בבלוג ההוא דיברתי על כך שהאגו הוא הגורם מספר אחד לפציעות. אגו יש לכולם ולכן זה סיפור שחוזר על עצמו. אנשים מסרבים להיכנע כי זה אומר עליהם משהו. מה זה אומר עליהם? הרבה ושום דבר.
ירין היה תלמיד שלא הפסיד אימונים. שלושה ולפעמים ארבעה אימונים בשבוע. פתאום הוא נעלם לשבועיים. דאגתי אז שלחתי לו הודעה. מסתבר שהוא נפצע באימון והתבייש לספר לי. זו לא הייתה חבלה דרמטית. לא שבר או פריקה. לא זעזוע מוח או קרע. לא סצנה מספורט הדמים או מועדון קרב. בלי אמבולנס או מוזיקה עצובה ברקע. "סתם" כף יד. גיד קצת מתוח. כמה שבועות בחוץ. "למה לא נכנעת?" שאלתי. "לא יכולתי," הוא אמר. "זה הרגיש כמו לוותר."
שמעתי את המשפט הזה אלפי פעמים. בתל אביב, בנתניה, במחנות אימונים, בחו"ל, בשיחות לפני אימון ואחרי. "להכנע זה לוותר" זאת הנחת יסוד שאנשים מביאים מהחיים אל המזרן, ואם לא מטפלים בה, היא מסיימת קריירות. לא קריירות מקצועניות. קריירות של אנשים רגילים שרק רצו ללמוד ג'יו ג'יטסו, להרגיש יותר בטוחים, להיות חזקים יותר, ולגלות אחרי חצי שנה שהכתף כבר לא מרימה יד למדף העליון. מרגש מאוד. בעיקר לאורתופד.
אז בואו נדבר על זה רגע ברצינות.
המספרים שאף אחד לא מכיר או לוקח בחשבון
אם אתה מתאמן בג'יו ג'יטסו ברזילאי שלוש פעמים בשבוע, אתה עושה בערך 750 ספארינגים בשנה. חמש שנים = 3750 ספארינגים. עשר שנים = 7500(!).
בכל ספארינג, המפרקים שלך מגיעים פעם אחת לפחות לנקודת הקצה. לפעמים שתיים. לפעמים חמש. קח את הכתפיים, המרפקים, הברכיים, קרסוליים, ואפילו צוואר. עכשיו תכפיל ב-750 ספארינגים של השנה הראשונה. אתה מקבל מספר מאוד גדול של פעמים שבהן הגוף שלך נמתח לקצה. במיוחד בשנה הראשונה שאתה לא יודע הרבה והרוב מכניעים אותך. אומדן הגיוני ביותר הוא שבשנה הראשונה תהיה נתון לכ-3000-4000 ניסיונות הכנעה(!!).
רוב הפגיעות ב-BJJ לא קורות בגלל טעות של הצד השני. הן קורות בגלל מישהו שמחזיק שניה אחת יותר מדי. שממתין עוד קצת לפני שהוא נכנע. שחשב לעצמו "אולי אני יכול לצאת מזה" ברגע שבו לא היה צריך לשאול שאלה פילוסופית אלא לתת שלוש טפיחות ברורות על הפרטנר.
שחיקה מתמשכת היא הנזק שלא רואים. לא כל פציעה היא רגע דרמטי. הרבה פציעות הן צבירה: גיד שנמתח פעמים רבות מדי, מפרק שמעולם לא קיבל מספיק זמן להתאושש, צוואר שמקבל עוד לחץ קטן ועוד לחץ קטן. זה לא מסתיים בקול נפץ או קרקע. לא פעם זה מסתיים אחרי חודשים בכאב שגדל בשקט. שחיקה הדרגתית עד שיום אחד הברך כואבת וצילום מגלה שהמיניסקוס קרוע. "אבל לא קרה לי כלום" אתה חושב לעצמך. אבל קרה. מאות פעמים שמתחו לך את הברך ולא הצליחו לסיים בגלל ביצוע לא טוב או בגלל שהצלחת לצאת מהפוזיציה ומניסיון ההכנעה. אבל הרקמות זוכרות. כל פעם עוד קצת. קרע ניווני. מתיחה הדרגתית. דלקות שמתפתחות לאחר פציעה ולא עוברות לגמרי. קצת כמו זיהום בשדה הקרב לפני פלורנס נייטינגייל, דלקות שנשארות לאחר פציעות גורמות לכאבים שבועות, חודשים ולפעמים שנים לאחר הפציעה עצמה.
יש מתאמנים שמספרים לי: "זה לא כאב באותו רגע." נכון. גם דואר מהמדינה לא כואב ברגע שאתה מקבל אותו. הפתיחה לעומת זאת.. כואבת. הכאב מגיע כשמבינים את המחיר. בגוף, המחיר הזה הוא זמן. שבוע בלי אימון. חודש בלי ספארינג. שלושה חודשים שבהם אתה מסתכל על אנשים אחרים מתקדמים ואתה עושה פיזיותרפיה עם גומייה ירוקה.
בגוגיטסו, כמו בכל שיטת לחימה שמבוססת על התנגדות אמיתית, הגוף לומד דרך חיכוך. בלי חיכוך אין למידה. בלי לחץ אין אמת. אבל יש הבדל בין לחץ שמלמד לבין לחץ שמפרק. תלמיד טוב לומד לזהות את ההבדל הזה מוקדם. תלמיד עקשן לומד אותו דרך הביטוח המשלים ומפסיק להיות תלמיד.
מה ה-TAP אומר בעצם
בגוגיטסו, ה-TAP (סימון הכניעה) הוא כלי. לא סימן חולשה, לא כניסה לפרוטוקול התמכרותי של כניעה. כלי. כמו שפוזיציה היא כלי, וחניקה היא כלי. כמו שבריח הוא כלי. כמו שנשימה היא כלי.
הסיבה ש-TAP קיים היא פשוטה: בג'יו ג'יטסו ברזילאי, הספארינג נגמר כשמישהו מגיע לנקודת הקצה שלאחריה משהו נקרע, נשבר או שנרדמים. לאחד מהמתאמנים יש עכשיו ברירה. הוא יכול להמשיך ולשבור. או שהיריב יכנע ושניהם ממשיכים להתאמן מחר. ה-TAP הוא ההסכם שמאפשר לכולם ללכת היום הביתה, מחר לעבודה ומחרתיים לאימון בשלום.
זאת נקודה שאנשים חדשים מפספסים. הם חושבים שהכניעה היא סוף הסיפור. בפועל הוא רק פסיק. ספארינג ב-BJJ הוא לא קרב רחוב. זה מעבדה. אנחנו בודקים רעיונות תחת לחץ. אם רעיון אחד נכשל, עוצרים, מסמנים, חוזרים לניסוי הבא. המדען שלא מסכים לעצור ניסוי כשהמעבדה עולה באש אינו אמיץ. הוא פשוט גרוע בעבודה שלו.
כשירין לא נכנע, הוא לא הפגין חוזק. הוא ערבב בין שני דברים שונים לחלוטין: העיקרון של "לא לוותר" כנחישות חיים, לעומת "לא לוותר" כסירוב לקרוא מפה. אחד מהם בונה אותך. השני שוחק אותך. או שובר אותך.
ה-TAP אומר: המידע התקבל. הגוף הגיע לגבול. אני מזהה שהסיבוב הזה הסתיים. עכשיו אני חוזר להתחלה עם ידע חדש. זה לא רומנטי במיוחד. זה לא מתאים לפוסטר מוטיבציה. אבל זה עובד.
וזה גם מלמד את הצד השני. כשאתה נכנע בזמן אתה נותן לשותף שלך משוב. הטכניקה שלו הייתה במקום. הזווית עבדה. השליטה בפוזיציה הייתה טובה. הוא לא צריך להוסיף כוח. הוא לא צריך לעבוד מהר או חזק יותר. הוא צריך לשחרר ולהמשיך. ככה בונים תרבות אימון בריאה. לא עם נאומים. עם כניעה בזמן.
💬 רוצה לבדוק את האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי בתל אביב או נתניה? בואו לאימון התרשמות ראשון. דברו איתי בוואטסאפ
ללמוד מהכניעה במקום להפגע ממנה
קרלסון גרייסי, אחד המאמנים האגדיים בהיסטוריה של גיוגיטסו ברזילאי, אמר פעם:
"אין הפסד בג'יו ג'יטסו. או שאתה מנצח או שאתה לומד."
המשפט הזה נשמע כמו נחמה למי שהפסיד. אבל הוא הרבה יותר מזה. הוא תיאור יבש של מה שקורה בספארינג. כשנכנעת, מה רכשת? ידע וניסיון. בן הזוג הצליח לשלוט בי כי א/ב/ג, והכניע אותי כי X/Y/Z. עכשיו אני יודע. עכשיו אני יכול לעבוד על זה או לשאול את המאמן איך שזה לא יקרה שוב.
כשלא נכנעת ונפצעת, מה קיבלת? ברך פגועה. וכמה שבועות בלי אימון. שבהם כולם מתאמנים ואתה לא.
היקסון גרייסי, בנו של הליו ואחד הלוחמים הגדולים בהיסטוריה ופילוסוף של ג'יו ג'יטסו והחיים, אמר:
"לפעמים, אתה לא חייב לנצח. אתה לא יכול לנצח. אבל זה לא קשור להפסד."
קרא את זה שוב. "זה לא קשור להפסד." היקסון לא אמר שלהכנע זה טוב. הוא אמר שיש מצבים שבהם הניצחון לא אפשרי, ובמצבים האלה, להכנע ולהמשיך הלאה זה לא הפסד. זה כלכלת לחימה ולמידה.
לוחם טוב יודע מתי הקרב הזה כבר לא משרת אותו. ולוחם טוב עוד יותר יודע שהקרב הבא יגיע, ועדיף להיות שם בשלמות. ניצחון פירוס לא טוב לנו כי בהכרח נגיע לקרב הבא. אולי עוד דקה וחצי בסוף ההפסקה, אולי עוד יומיים באימון הבא ואולי עוד שבועיים. אבל אם אנחנו מתאמנים, הקרב הבא יגיע. אתה מתכנן להלחם עד חורמה על כל פוזיציה והכנעה? תחזרו שוב למספרים. 750 סיבובים בשנה. 3000-4000 נסיונות הכנעה. "להתאבד" על כל פוזיציה והכנעה, במיוחד בהגנה מהן, זה טפשי ומסלול קצר לאורתופד והפסקת אימונים.
יש סיבה שבאקדמיה טובה אתה רואה חגורות שחורות נכנעות באימון בלי דרמה. הן לא עושות מזה אירוע. TAP, חיוך קטן, חוזרים. למה? כי מי שמתאמן מספיק שנים כבר לא צריך להגן על הסיפור שהוא מספר לעצמו. הוא רק צריך להגן על הגוף שיאפשר לו להמשיך להתאמן. הוא כבר נכנע אלפי פעמים. אין לזה משמעות יותר. המשמעות היחידה היא להתמיד ולהשתפר.
האגו שלנו על המזרן הוא מסוכן יותר מהיריב
בכמה שנות הדרכה ולימוד בישראל ובעולם, ראיתי תבנית אחת חוזרת על עצמה: התלמידים שנפצעים הכי הרבה הם לא בהכרח הכי חלשים. לפעמים הם הכי חזקים. אלה עם פחות פחד, יותר אגו, ויותר רצון להוכיח.
מתחיל שמפחד פשוט נכנע. הוא לא יודע שהוא אמור להיאבק בזה. אז הוא נכנע, והוא בסדר.
המתאמן עם שישה חודשים מאחוריו שכבר התחיל להרגיש שהוא מבין את הדרך, הוא זה שסובל. כי הוא מרגיש שיש משהו להוכיח. שכניעה עכשיו תגיד משהו עליו. שהיריב שמולו ידע שהוא נכנע. שמישהו בצד ראה. כאילו במזרן יש ועדת קבלה למסוגלות. אין. יש רק אנשים מזיעים שמנסים לא לאבד ברך.
אז הוא מחכה. עוד שניה. ועוד אחת. ושומע את הקול.
הנה מה שאני יודע: גיו גיטסו הוא אחד מענפי הספורט שדורש הכי הרבה ענווה. לא בגלל שהוא "מדע של ענווה" כמו שאוהבים לכתוב באינטרנט. בגלל שהוא לא נותן לך ברירה. אם יש לך אגו שמונע ממך לקרוא מצב נכון, הגוף שלך ישלם את המחיר, ולא האגו.
האגו גם משקר בצורה מתוחכמת. הוא לא תמיד אומר "אני הכי טוב". לפעמים הוא אומר "אני רק רוצה לבדוק את עצמי". לפעמים הוא אומר "אני לא רוצה לאכזב את המאמן". לפעמים הוא אומר "הבחור הזה קטן ממני, אין מצב שהוא מכניע אותי". ואז אותו בחור קטן ממך סוגר משולש ואתה מגלה שהגיאומטריה לא מתעניינת במשקל שלך.
הנזו גרייסי אמר: "היריב שלי הוא המורה שלי, האגו שלי הוא האויב שלי." זה משפט שאני אוהב כי הוא לא משאיר הרבה מקום לפרשנות. היריב שמולך מראה לך אמת. האגו שלך מנסה לערוך אותה.
שני סוגים של "לא להכנע" שאסור לערבב
הסוג הראשון: נחישות
אתה מחזיק את בן הזוג בגארד. הוא מנסה לעבור. אתה עייף. הגוף שלך רוצה לוותר על הפוזיציה. אתה לא מוכן. אתה נלחם על הגארד. אתה בונה מסגרת, מחזיר ברך פנימה, שומר מרחק, נושם. זה "לא להכנע" שבונה אותך. זה המנוע של ההתפתחות. ספארינג הוא מקום לדחוף את הגבול, לבדוק עד כמה אתה מסוגל להישאר שקול ובעניינים כששום דבר לא נוח. שקשה. שלוחץ.
פה אני רוצה לראות עקשנות. פה אני רוצה לראות תלמיד שלא מוותר על הפוזיציה רק כי קשה. ג'יו ג'יטסו מלמד אותך להיות רגוע תחת לחץ, וזה לא קורה כשעוצרים בכל פעם שלא נעים. להיות בתחתית הסייד לא אמור להיות ספא. מאונט לא אמור להיות חיבוק. לחץ הוא חלק מסביבת העבודה.
הסוג השני: הכחשה
אתה בבריח יד ישרה. המרפק שלך בכיוון שמרפקים לא אמורים להיות. הלחץ מגיע. הגוף שלך מסמן "זה גבול". אתה ממשיך כי אתה לא רוצה שיראו אותך נכנע. זה ה-"לא להכנע" שהורס אותך. זה הכחשת מציאות. הפסדת. זה מאוחר מדי. תיכנע.
ב-Gracie Jiu Jitsu, אנחנו מלמדים להבחין בין השניים. לא כי אנחנו רכים (not that there’s anything wrong with that..). אנחנו חכמים מספיק לדעת שהמזרן יהיה שם מחר, ואתה גם צריך להיות שם. ההבדל בין נחישות להכחשה הוא לפעמים שתי שניות. אבל שתי השניות האלה יכולות להיות ההבדל בין עוד עשר שנות אימון לבין חיפוש בגוגל על כאב כרוני במרפק. לא ממליץ. קראתי בשבילך. משעמם מאוד.
נחישות היא להמשיך לעבוד כשיש אפשרות. הכחשה היא להמשיך לעבוד כשאין אפשרות ואתה רק לא מוכן להודות בזה. תלמיד מתקדם לא נכנע פחות. הוא נכנע מדויק יותר. הוא יודע מתי להילחם ומתי לעצור.
הפציעה שלא מרגישים עד שמאוחר מדי
כבר כתבתי בנפרד על מניעת פציעות בג'יו ג'יטסו. אם לא קראתם את הבלוג שצירפתי בהתחלה, עכשיו זה הזמן. אני שוב מחכה. מי שקרא יזכור שאחת הנקודות הכי חשובות שם היא שהפציעה לא תמיד מגיעה מהתנגשות גדולה. לפעמים היא מגיעה מהחלטה קטנה שחוזרת על עצמה.
פציעה חדה ברורה. שמעת קול, הרגשת כאב מיידי, הפסקת. אפשר להתמודד עם זה.
שחיקה כרונית היא אחרת. כף יד שכבר "מוחזקת" פעמים רבות מדי, ובכל פעם מתחת לסף ה-TAP. כתף שאף פעם לא נמתחת מספיק כדי להכנע, אבל כן מספיק כדי להרגיש אותה. צוואר שמתרגל לקבל לחץ במקום ללמוד לצאת מהלחץ.
אחרי 300 ספארינגים, הגיד לא יכנע. הוא פשוט יקרע.
כשאתה מחכה עד הרגע האחרון לפני TAP, אתה לא מחשל את עצמך. אתה מגרד את הגיד עם פצירה בכל פעם ומצפה שהוא לא יסיים להישחק.
זה חשוב במיוחד למתאמנים שמתחילים ג'יו ג'יטסו ברזילאי בגילי 30, 40 או 50. אני לא אומר את זה כדי להפחיד. להפך. ג'יו ג'יטסו למבוגרים הוא אחד הדברים הכי טובים שאדם יכול לעשות לעצמו, בתנאי שהוא מבין שזה לא משחק של גיל 19. הגוף מבין יותר, אבל מתאושש לאט יותר. יש לך עבודה, משפחה, שינה לא מושלמת, לפעמים גם ילד קטן שמאמין שהשעה 5:20 היא שעת בוקר לגיטימית. הגוף מגיע לאימון עם היסטוריה. צריך לכבד אותה.
כבוד לגוף לא אומר להתאמן חלש. זה אומר להתאמן חכם. זה אומר לבחור שותפים נכון, לשאול לפני ספארינג אם יש פציעה, ולהפסיק להעמיד פנים שכל יום הוא אליפות העולם בריו דה ז'נרו. רוב הימים הם לא. רוב הימים הם יום שלישי בתל אביב, ואתה צריך לקום מחר לעבודה.
אז איך נכנעים נכון?
הנה מה שאני מלמד אצלי באקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי:
קודם כל, TAP מוקדם. לא ברגע שנשבר, אלא ברגע שברור שאין מוצא. ברגע שהבריח נסגר ואתה לא יכול לשחרר, ה-TAP הנכון הוא עכשיו. לא אחרי עוד חצי סיבוב של מחשבה. עכשיו.
שנית, TAP ברור. לא שתי נגיעות קלות שמישהו צריך לנחש אם היו שם או לא. שלוש נגיעות חזקות, או "TAP!" בקול. אין בושה בזה. ואם מישהו מחייך כשאתה נכנע, הוא לא הבין את התרבות של המקום. זה יעבור לו. בדרך כלל אחרי חגורה כחולה. או שמישהו ידאג להעביר לו את המסר.
שלישית, כשנכנעים, להמשיך. לא לשבת עם עצמך עשר שניות ולבנות נאום פנימי על משמעות החיים. לחזור לפרטנר, לבחון מה קרה, ולחשוב: "איפה הפוזיציה אפשרה את ההכנעה?" הטעות כמעט אף פעם לא קרתה בשניה האחרונה. היא קרתה 20 שניות לפני. איבדת מסגרת. נתת יד. נתת ליריב לחבר חזה לחזה. שכחת להגן על הצוואר. שם הלימוד.
רביעית, דבר עם הפרטנר שלך. בסוף הסיבוב אפשר לשאול: "איפה איבדתי את זה?" מתאמן מתקדם וטוב יענה לך. מתאמן מנוסה ישמח להסביר. מתאמן גרוע יגיד "אני פשוט יותר טוב ממך". גם זו אינפורמציה. בעיקר לגבי עם מי לא כדאי לך להתאמן חזק בשבוע הבא.
חמישית, אל תתבייש להגדיר קצב. במיוחד אם אתה חדש, חוזר מפציעה, או מתאמן אחרי יום ארוך. להגיד "בוא נתגלגל easy היום" זה לא בושה. זו אחריות. באקדמיה בריאה, זה משפט שמכבד את שני הצדדים. מי שלא מכבד את זה, לא שותף טוב. לא משנה כמה מדליות יש לו באינסטגרם.
קרלסון גרייסי צדק. אין הפסד בגיוגיטסו. אבל ה"לימוד" קורה רק אם אתה מסוגל לחזור להתאמן. ואם לא נכנעת בזמן, ייתכן שהלקח הבא שלך יגיע בצורת מנוחה כפויה.
מה גרייסי ג'יו ג'יטסו לימד אותנו על הכניעה?
הליו גרייסי בנה את גרייסי ג'יו ג'יטסו על עיקרון יסוד: הטכניקה גוברת על הכוח. גבר קטן ורזה יכול לשלוט בגבר גדול וחזק, אם הוא עושה הכול נכון. לא אם הוא מתעקש להיות קשוח. אם הוא עושה הכול נכון.
חלק מ"לעשות הכל נכון" הוא ללמד את עצמך לקרוא מצב. לא לרוץ על כוח, לא לנצח בכוח, ולא להחזיק מפרקים בכוח. גרייסי ג'יו ג'יטסו הוא לא רק אוסף של טכניקות. זו מערכת שמלמדת אותך לשמור על שליטה בתוך מצב כאוטי. לפעמים השליטה הזאת היא להמשיך. לפעמים השליטה הזאת היא לעצור.
כשאני מלמד Gracie Jiu Jitsu בתל אביב, אחד הדברים הראשונים שאני מסביר לתלמידים חדשים הוא שכניעה היא לא הפסד. הוא "נכנע" במובן הכי פשוט של המילה: הוא מסמן שהתרגיל הצליח, שהגיע לגבול, ושאפשר להמשיך ללמוד בלי להפוך אימון רגיל לאירוע רפואי.
בג'יוג'יטסו, אנחנו לא מלמדים לאבד שליטה. אנחנו מלמדים להשיג אותה ולשמור עליה. וכשמישהו מחזיק אותך עם בריח נעול או חניקה סגורה היטב, כניעה היא ההחלטה הכי נשלטת שיש לך. אתה לא מחכה שהכאב יחליט בשבילך. אתה מחליט לפניו.
זה גם ההבדל בין ג'יו ג'יטסו והגנה עצמית אמיתית לבין פנטזיה. בהגנה עצמית אתה לא מחפש להיות גיבור. אתה מחפש לצאת חי, שלם, ובשליטה. לפעמים אנשים שואלים אותי על קרב מגע, על MMA, על ג'ודו על מה עובד ברחוב ומה לא. התשובה שלי תמיד מתחילה באותה נקודה: שיטה טובה מלמדת אותך לקבל החלטות תחת לחץ. לא רק לבצע תנועה יפה. לקבל החלטה. כניעה היא אחת ההחלטות הראשונות שהתלמיד לומד על המזרן.
ההבדל בין אימון, תחרות והגנה עצמית
כאן צריך לעשות סדר, כי הרבה בלבול מגיע מזה שאנשים מערבבים שלושה עולמות: אימון יומיומי, תחרות, והגנה עצמית.
באימון יומיומי המטרה היא להתפתח לאורך זמן. לא לנצח את יום שלישי. לא להוכיח שאתה יותר קשוח מהבחור שנכנס עכשיו מהעבודה עם תיק לפטופ. המטרה היא לצבור שעות איכות על המזרן. זה אומר לפעמים להאט, לפעמים לבקש קצב אחר, ולפעמים להכנע מוקדם כדי להבין מה קרה.
בתחרות המתח גבוה יותר. יש ניקוד, יש קהל, יש מדליה, יש את השם שלך על טבלה. ועדיין, גם שם TAP הוא חלק מהמשחק. לוחם תחרותי שלא נכנע בבריח סגור לא הפגין אומץ. הוא הפגין ניהול סיכונים גרוע. מדליה מקבלים היום. מרפק צריך גם בעוד עשר שנים.
בהגנה עצמית הסיפור שונה לחלוטין. ברחוב אין סימני כניעה. אין שופט. אין מזרן. אין מישהו שאומר "עצור" כשזה נהיה מסוכן. ולכן באימון אנחנו מתייחסים ל-TAP בכבוד כפול. הוא מאפשר לנו לתרגל מצבים קשים באופן בטוח, שוב ושוב ושוב, כדי שאם חלילה נצטרך להגן על עצמנו באמת, הגוף כבר יכיר לחץ, שליטה, יציאה, חניקה, מרחק, ונשימה.
זאת הסיבה שאני מתעקש על תרבות אימון. אקדמיית ג'וגיטסו טובה לא נמדדת רק בכמה חזקים וקשוחים התלמידים. היא נמדדת בכמה זמן הם נשארים בריאים, כמה הם יודעים לעבוד עם מתאמנים חדשים, וכמה הם מבינים שהשותף שלהם הוא לא שק אגרוף עם דופק. הוא אדם שחוזר הביתה אחרי האימון.
"אני לא מי שאני חושב שאני. אני לא מי שאתה חושב שאני. אני מה שאני חושב שאנשים חושבים שאני" - צ'ארלס הורטון קולי
💬 רוצה לבדוק את האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי בתל אביב או נתניה? בואו לאימון התרשמות ראשון. דברו איתי בוואטסאפ
כשירין ישב איתי אחרי מה שקרה, שאלתי אותו משהו אחד: "אם היית בטוח שאף אחד לא רואה, היית נכנע?"
"כן," הוא אמר אחרי שניה.
"אז הבעיה לא הייתה הגוף שלך. הבעיה היא המחשבה על מה שאנשים יחשבו."
הוא הנהן.
אמרתי לו: אנשים על המזרן לא חושבים עליך כשאתה נכנע. הם חושבים על הטכניקה שלהם. על מה הם עשו נכון. על מה הם ינסו בספארינג הבא. על זה שהם שכחו לכבות את הדוד. אתה לא מרכז העולם, וזה דווקא משחרר מאוד.
וגם אם כן, אתה רוצה לבנות את הגוף ואת היכולות שלך סביב מה שאנשים יחשבו?
הסברתי לו עוד משהו. מתאמן שנכנע בזמן הוא מתאמן שאפשר לסמוך עליו. הוא יודע לקרוא מצב. הוא לא מכניס את השותף שלו לדילמה לא נעימה. הוא לא מכריח את הצד השני לבחור בין לשחרר טכניקה שעבדה לבין לפגוע בו. באימון טוב, האחריות היא הדדית. מי שמכניע צריך לשלוט. מי שמוכנע צריך להיכנע בזמן. שני הצדדים בוגרים. לפחות זה הרעיון. אנחנו עובדים על זה.
ירין חזר למזרן. כף יד שלמה. זה מה שחשוב.
זה ג'יו ג'יטסו ברזילאי. נכנעת. עכשיו תלמד.
שאלות שאני שומע הרבה
האם TAP מהר מדי לא יעכב את ההתפתחות שלי?
להיפך כניעה בזמן מאפשרת לך לעשות יותר ספארינגים, עם פחות זמן החלמה. כמות הגלגולים שאתה צובר לאורך שנה עם כניעות בזמן, גבוהה בהרבה מכמות הספארינגים של מי שנפצע כל חודשיים. ההתפתחות לא מגיעה מהספארינג ההרואי האחד שבו שרדת ארמבר. היא מגיעה מעוד מאה ספארינגים שבהם למדת לא להגיע לשם.
מה אם השותף שלי לא נכנע ואני מפחד לפגוע בו?
זו שאלה אחרת לגמרי, ושאלה מצוינת. כשהצד שלך נמצא בהכנעה סגורה ומסרב להכנע, תחזיק. אל תשחרר פתאום אם השחרור מסוכן, אבל גם אל תוסיף לחץ. תגיד בקול "TAP" ותישאר בשליטה. אם הוא עדיין לא מגיב, שחרר בזהירות וסמן לו. שותף טוב לא מחפש לשבור. הוא מחפש ללמד וללמוד. לפעמים הלימוד הוא גם להגיד למישהו: "היית צריך להכנע שם." לא בכעס. או לפחות להסוות את הכעס.
ג'יו ג'יטסו זה "לא לוותר" בחיים. איך זה מסתדר עם להכנע?
ג'יו ג'יטסו מלמד סבלנות ארוכת טווח. לא לוותר על המטרה. אבל לוותר על הקרב הבודד שכבר לא שרת אותך? זה לא כניעה. זה חשיבה רציונלית. אתה לא מוותר על הדרך. אתה מוותר על טעות אחת כדי שתוכל להמשיך בדרך.
האם יש הבדל בין חגורה לבנה לחגורה מתקדמת בנושא הזה?
כן. חגורה לבנה צריכה להכנע מוקדם כי היא עדיין לא יודעת איפה הגבול. חגורה מתקדמת צריכה להכנע בזמן כי היא כן יודעת איפה הגבול. ההבדל הוא ידע, לא אגו. מתאמן ותיק שמחכה עד הסוף בכל בריח לא מוכיח ניסיון. הוא מוכיח שהוא לא למד את השיעור הכי פשוט.
מה לגבי חניקות?
הליו גרייסי אמר: "לחניקה, אין בחורים קשוחים." הגוף לא מתווכח עם אספקת דם וחמצן. כשחניקה סגורה נכון, נכנעים. לא מחכים לראות אם אפשר להיות גיבור לשתי שניות. שתי שניות הן הרבה זמן כשאתה בצד הלא נכון של חניקה טובה.
בשורה התחתונה
750 ספארינגים בשנה. הכפל אותם בשנות האימון שלך. בכל אחד מהם יש פוטנציאל לחוכמה או לנזק, לשיפור או השבתה, ולפעמים שניהם ביחד.
ה-TAP הוא הכלי שמאפשר לך להפריד ביניהם.
גוג'יטסו ברזילאי הוא לא ספורט שמבקש ממך להיות גיבור בכל ספארינג. הוא מבקש ממך להיות נוכח, חכם, ועקבי לאורך שנים. זה לא קולנוע. זה לא סצנת נקמה. זה אימון. אימון חוזר. גוף שחוזר. שיפור איטי. עוד יום ועוד יום.
קרלסון גרייסי אמר שאין הפסד. אבל יש משהו שמפסידים: הזמן על המזרן שאתה מפסיד כשאתה מחוץ לאימונים בגלל פציעה שהיית יכול למנוע.
גיוגיטסו ברזילאי הוא ריצת מרתון, לא ספרינט. TAP בזמן הוא חלק מהדרך להגיע לקצה.
מי שמגיע אלינו ל־BJJ בתל אביב, מחפש jiu jitsu tel aviv או bjj tel aviv בדרך כלל לא מגיע כדי “לנצח אימון”. הוא מגיע כדי ללמוד שיטה, לבנות ביטחון, ולהישאר על המזרן לאורך שנים.
מי שרוצה להתחיל BJJ בתל אביב או בנתניה, או פשוט להבין איך מתחילים בלי להיפצע ובלי להיכנס למלחמת אגו מיותרת, מוזמן לכתוב לי ב־WhatsApp.
📍 תל אביב: יצחק שדה 29 | נתניה: הצורן 4
אפשר לראות את מערכת השעות כאן.
פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה Gracie Jiu Jitsu | האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA
תגובות