למה אני לא מרגיש ראוי לחגורה? אפקט דאנינג-קרוגר ב-BJJ והדרך להתקדמות אמיתית
- Itay Leibovich
- 8 ביוני
- זמן קריאה 14 דקות
מאת: פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה | Gracie Jiu Jitsu | יוני 2026 | כ-15 דקות קריאה
ישבנו על הספסל אחרי אימון. סתם עוד רגע שבירה יומיומי של תלמיד מתוסכל. עמית התאמן אצלי בערך שנה וחצי. חגורה לבנה, מגיע שלוש פעמים בשבוע, כמעט לא מפספס אימונים, שואל שאלות טובות, לא עושה רעש, לא מחפש מחיאות כפיים. תלמיד טוב. לא מושלם, כי אין כאלה. אבל טוב. יציב. רציני. מהסוג שמאמן רואה מהצד ואומר לעצמו: הוא יישאר הרבה זמן.
"אין לי סיכוי לקבל חגורה כחולה השנה," הוא אמר לי. "אני עדיין לא ממש יודע מה אני עושה."
שאלתי אותו מה הוא לא יודע.
"הכל. כלום. אני לא מבין גארד. אני לא מבין מתי לצאת. אני לא יודע מה לעשות כשמישהו מחזיק אותי בסייד. אני לא מצליח לשמור מאונט. אני מתבלבל בין מה שלמדנו לבין מה שקורה בספארינג. ברגע שיש התנגדות, הכל נעלם."
הסתכלתי עליו רגע. זה היה אותו עמית שבשבוע לפני כן החזיק בגארד (בהצלחה) מתאמן חדש ששוקל ממנו כמעט 20 קילו יותר. אותו עמית שכבר יודע להכניס מסגרות בסייד, לנשום בזמן לחץ, לזהות מתי היריב שם יד במקום לא נכון, ולפעמים גם להעניש אותו על זה. בעדינות. יחסית. זה עדיין ג'יו ג'יטסו, לא חוג מקרמה.
הוא לא ראה את זה. הוא ראה רק את הפער. את מה שלא עובד. את מה שהחגורות הכחולות עושות והוא עדיין לא. את המקומות שבהם הגוף שלו מאחר בחצי שנייה. חצי שנייה בגיוגיטסו זה הרבה זמן. מספיק זמן כדי למצוא את עצמך עם מישהו עליך, חזק, שמח, וכנראה נושם לך לתוך האוזן.
שאלתי אותו: "אתה מכיר את אפקט דאנינג-קרוגר?"
"קצת," הוא אמר. "זה ההוא שאנשים טיפשים חושבים שהם חכמים?"
"בערך," אמרתי. "אבל זה ההסבר המופשט. ההסבר האמיתי יותר מעניין. ואתה חי בחלק אחר של האפקט."
הוא הסתכל עליי כאילו בדיוק הוספתי לו עוד בעיה לרשימה. לא נורא. בשביל זה יש מאמנים. להוסיף בעיות, ואז לקרוא לזה תהליך.
מה זה אפקט דאנינג-קרוגר על פוטלוק אחד
בשנת 1999 פרסמו שני פסיכולוגים מאוניברסיטת קורנל, דיוויד דאנינג וג'סטין קרוגר, מחקר על הפער בין היכולת האמיתית של אנשים לבין הדרך שבה הם מעריכים את היכולת שלהם. הם בדקו נבדקים בתחומים כמו הומור, דקדוק וחשיבה לוגית, וגילו תבנית מעניינת: מי שהיו חלשים מאוד בביצוע נטו להעריך את עצמם גבוה מדי. מי שהיו טובים יותר נטו להיות מדויקים יותר, ולעיתים אפילו להעריך את עצמם נמוך מדי.
המשפט הפשוט הוא כזה: כדי לדעת שאתה לא יודע, אתה צריך לדעת מספיק. זו הנקודה. אדם שאין לו את הכלים להבין מה נדרש בתחום מסוים, לא יודע למדוד את עצמו. הוא לא רואה את הפערים, כי הפערים עצמם דורשים ידע כדי לראות אותם.
זה לא אומר שאנשים חסרי ידע הם טיפשים. זו גרסה עצלה של הרעיון. אפקט דאנינג-קרוגר לא מדבר על IQ, ולא מחלק את העולם לחכמים וטיפשים. הוא מדבר על מטא-קוגניציה, היכולת להתבונן על היכולת שלך מבחוץ. במילים פשוטות יותר: לדעת לא רק לעשות משהו, אלא לדעת עד כמה אתה באמת יודע לעשות אותו.תחשבו על פרלמנטים של בתי קפה. אף אחד מהידענים סביב השולחן לא מבין באסטרטגיה. לא מכיר את הליך החקיקה או את עבודת ועדות הכנסת. אף אחד לא יודע מה נאמר בוועדת חוץ ובטחון. סביר שהם גם לא מכירים את מצעי המפלגות, תקנוני הכנסת, מה היא הצעה לסדר או נאום 40 חתימות. מה ההבדל בין קפיטליזם לסוציאליזם או בין הסתכלות ליבראלית לריאליסטית ביחסים בינלאומיים. ובכל זאת, כל משפט ביום שישי בצהריים בפרלמנט נגמר בסימן קריאה(!) דפיקה על השולחן והמלצות מה פוליטיקאי זה או אחר צריך לעשות ולמה אנחנו במקום שאנחנו נמצאים בו. מה שנקרא, מאמץ באפס קלאס. סימני קריאה משתפכים מתוך בורות, חוסר ידע והעדר מודעות.
אבל מה זה אפקט דאנינג-קרוגר ב-BJJ? בג'יו ג'יטסו ברזילאי זה קורה כל הזמן. ביום הראשון אין לך מושג מה אתה לא יודע ואתה בטוח שתפרק את כולם כי עשית קרב מגע בצבא, סיימת מסלול ביחידה מובחרת או שהלכת מכות עם חברים כל הילדות וניצחת. אחרי חודשיים אתה עדיין לא יודע, אבל לפחות אתה מתחיל לזהות שכולם עליך ומחייכים... וזה כנראה לא במקרה. אחרי חצי שנה אתה מצליח דברים על חדשים ממך ומרגיש שהנה, אולי הבנת. אחרי שנה אתה מתאמן עם מישהו טוב, והוא מפרק לך את כל הביטחון בשלוש דקות. תודה שהשתתפת בניסוי. קח מים.
יש גם גרסה פופולרית של הגרף, עם 'הר הביטחון', 'עמק הייאוש' ו'מדרון ההארה'. חשוב לומר ביושר: הגרף הזה הוא לא חוק פיזיקלי. הוא דימוי. הוא מפשט תהליך מורכב. גם במחקר עצמו היו לאורך השנים ויכוחים והסברים חלופיים, כולל טענות על רגרסיה לממוצע ועל הנטייה הכללית של אנשים לחשוב שהם מעל הממוצע. אבל כדימוי לימודי, במיוחד על המזרן, הוא כמעט מושלם.
למה? כי הוא מתאר לא רק מה אתה יודע, אלא מה אתה מרגיש שאתה יודע. וב-BJJ, הפער בין מה שאתה יודע לבין מה שאתה מרגיש הוא לפעמים כל הסיפור.
המתחיל שלא יודע שהוא מתחיל
אני רואה את זה שוב ושוב. מתאמן חדש נכנס לאקדמיה בתל אביב או בנתניה. בשבועות הראשונים הוא אבוד לחלוטין. הוא לא יודע איפה לשים יד, איפה לשים ברך, מה זה גארד, למה כולם אומרים לו לא לדחוף עם יד ישרה, ולמה כל תנועה שהוא עושה מכניסה אותו לצרה גדולה יותר. שזה, אגב, תיאור לא רע של החיים.
בשלב הזה הביטחון לא גבוה. הוא נמוך. וזה טוב. מתחיל שמבין שהוא מתחיל הוא חומר גלם מצוין. הוא מקשיב. הוא שואל. הוא לא מתווכח עם הפיזיקה. הוא לא מנסה להמציא יציאה ממאונט על בסיס סרטון שהוא ראה בארבע בבוקר. הוא מקבל את זה שהוא לא יודע.
ואז קורה דבר מסוכן: הוא משתפר.
פתאום הוא מצליח לשמור מישהו חדש בגארד. פתאום הוא בורח מסייד. פתאום הוא מצליח להגיע למאונט. פתאום מישהו נכנע לו. פעם ראשונה. הרגע הזה מסוכן מאוד לא בגלל שהוא רע, אלא בגלל שהוא מתוק. הגוף אומר: הבנתי. הראש אומר: אני טוב בזה. האגו אומר: תן לי לדבר עם התלמיד החדש, אני אסביר לו.
כאן מתחיל הר הביטחון. לא תמיד, לא אצל כולם, אבל מספיק פעמים כדי שכל מאמן ותיק יזהה אותו מקצה המזרן. חגורה לבנה עם שישה עד שמונה חודשים מאחוריה, קצת הצלחות, קצת שרירים, קצת טכניקה, והרבה דעה. הוא כבר יודע איך 'צריך' לעשות. הוא עוד לא יודע כמה הוא לא יודע.
זה שלב טבעי. אני לא כועס עליו. להפך, יש בו משהו בריא. דרוש ביטחון מסוים כדי להמשיך הלאה. אף אחד לא נשאר שנים באומנות לחימה אם הוא מרגיש שהוא רק כישלון. הבעיה מתחילה כשהביטחון גדל מהר יותר מהיכולת. ושם BJJ עושה דבר יפה. הוא מתקן אותך. לא בעדינות מיוחדת, אבל מתקן.
עמק הייאוש מגיע דווקא כשאתה משתפר
אחרי הר הביטחון מגיעה הירידה. לא ירידה ביכולת. ירידה באשליה. וזה ההבדל החשוב.
בשלב מסוים אתה מתחיל להתאמן עם אנשים טובים יותר, מנוסים יותר, רגועים יותר. הם לא חייבים להיות חזקים. לפעמים הם אפילו נראים עייפים. זה הסוג הכי מעליב. אתה עובד קשה, מזיע, מנסה לעבור, והם שם, רגועים כמו פקיד בנק ביום קצר. ואז, בלי מאמץ שנראה לעין, אתה שוב בסייד. שוב במאונט. שוב בחניקה. ושוב נכנע.
שם מתחיל המשפט: 'אני לא מתקדם'.
אבל זה לא נכון. ברוב המקרים אתה כן מתקדם. פשוט התחלת לראות יותר. לפני חצי שנה לא ידעת שיש בעיה. עכשיו אתה יודע. לפני חצי שנה לא הרגשת שהמרפק שלך רחוק מדי מהגוף. עכשיו אתה מרגיש. לפני חצי שנה לא הבנת למה איבדת פוזיציה. עכשיו אתה יודע בדיוק: פתחת מרווח, איבדת זווית, נשענת לכיוון הלא נכון, נשמת כמו דג באקווריום סדוק.
זו לא נסיגה. זו עלייה ברזולוציה.
כשעמית אומר לי 'אני לא יודע מה אני עושה', אני שומע משהו אחר. אני שומע: 'אני כבר רואה מספיק כדי להבין שיש כאן עומק'. וזה סימן טוב. לא נעים, אבל טוב. חלק גדול מהלמידה בגיוגיטסו ברזילאי מתחיל ברגע שבו התחושה הפנימית מפסיקה להיות חיובית. עצוב אך נכון. ומתבקש.
אנשים רוצים להרגיש שהם מתקדמים. אני מבין את זה. הבעיה היא שהתחושה הזאת לא תמיד מגיעה בזמן. לפעמים הגוף מתקדם לפני הביטחון. לפעמים הביטחון נופל לפני שהיכולת עולה. לפעמים המאמן רואה אצלך התקדמות במשך חודשים ואתה עדיין בטוח שאתה אסון לאומי עם חגורה.
למה חגורה מרגישה כמו מבחן אופי
חגורה בג'יו ג'יטסו היא דבר מוזר. מצד אחד, היא רק בד. מצד שני, אנשים מתנהגים כאילו מדובר בפסק דין מוסרי. במיוחד בדרך מחגורה לבנה לחגורה כחולה.
בהתחלה נוח להיות חגורה לבנה. אף אחד לא מצפה ממך לדעת. אתה יכול לטעות, לשאול, להתבלבל, לשים את הברך במקום הלא נכון, ולשמוע 'בסדר, אתה חדש'. יש בזה משהו משחרר. אפילו נעים. צנוע באופן כפוי, שזה הסוג היחיד של צניעות שחלק מאיתנו מסוגלים לו.
אבל אז מגיעים תלמידים חדשים. פתאום אתה לא חדש לגמרי. פתאום תלמיד שמגיע לאימון ראשון מסתכל עליך כאילו אתה יודע. ואתה, מבפנים, עדיין מרגיש כמו אותו אדם שבאימון הראשון ניסה לעשות היפ-אסקייפ ונראה כמו רהיט שנפל במדרגות.
כאן נולד הפחד: אולי החגורה תספר עליי סיפור שאני לא מסוגל לעמוד בו. אולי אם אקבל כחולה, כולם יצפו ממני להיות טוב. אולי אם מישהו חדש יכניע אותי, זה יוכיח שהחגורה לא מגיעה לי. אולי המאמן טעה. אולי כולם יראו.
אני שומע את זה כל הזמן. 'אני לא מרגיש מוכן'. 'אני לא רוצה לקבל חגורה מתוך רחמים או כי אני מתאמן 3 שנים'. 'אני עדיין לא שולט מספיק'. 'אני מפחד שאקבל כחולה ואז כל הלבנות ינסו להרוג אותי'. המשפט האחרון נכון חלקית. הן ינסו. זו המסורת. לא כתובה, אבל קיימת.
אבל חגורה לא ניתנת כי אתה מרגיש מוכן. חגורה ניתנת כי המאמן רואה שאתה נמצא במקום הנכון לשלב הבא. זה לא אותו דבר. לא קיבלת חגורה ועכשיו אתה צריך להגיע לרמה. הגעת לרמה, לכן קיבלת את החגורה.
חגורה כחולה ב-BJJ לא אומרת שאתה מומחה. היא אומרת שאתה כבר לא מתחיל. אתה יודע עקרונות בסיסיים, יודע לשרוד, יודע להכניע במצבים מסוימים, יודע להבדיל בין לחץ שמלמד ללחץ שמסכן, ויודע מספיק כדי להמשיך ללמוד בלי שמישהו יחזיק לך את היד בכל רגע. זה הרבה אבל זו גם רק ההתחלה.
המתאמנים שאני הכי סומך עליהם הם הרבה פעמים אלה שמקבלים חגורה ושואלים בשקט: 'אתה בטוח?'
כן. בדרך כלל אני בטוח.
מה המאמן רואה שהתלמיד לא רואה
אחת הסיבות שתלמידים לא יודעים למדוד את עצמם היא שהם מודדים את הדבר הלא נכון. הם שואלים: כמה אנשים הכנעתי? כמה פעמים נכנעתי? הצלחתי לנצח את ההוא? ההוא ניצח אותי? זו דרך מאוד אנושית למדוד. והיא גרועה.
בג'יו ג'יטסו, במיוחד בשנים הראשונות, ההתקדמות האמיתית נמצאת בפרטים קטנים בהרבה. מאמן רואה אותם. תלמיד לרוב לא.
אני רואה אם תלמיד נושם טוב יותר מתחת לסייד. אני רואה אם הוא כבר לא דוחף עם יד ישרה ומזמין בריח יד ישרה כאילו הזמין כאב ב-Wolt. אני רואה אם הוא יודע לשמור מרפקים קרובים. אני רואה אם הוא מחזיר ברך פנימה בזמן. אני רואה אם הוא מפסיק להיבהל כשמישהו עולה עליו למאונט. אני רואה אם השאלות שלו השתנו מ'מה עושים פה?' ל'למה איבדתי את הזווית?'
זה הבדל עצום.
המתאמן מודד תוצאה. המאמן מודד תהליך. התוצאה יכולה להשתנות לפי בן זוג, משקל, עייפות, יום רע, מי ישן וכמה, מי אכל לפני אימון ומי קיבל החלטות תזונתיות שלא נדבר עליהן. התהליך יציב יותר. תהליך הוא הדבר שמספר אם אתה באמת משתפר.
כשאני מלמד גרייסי ג'יו ג'יטסו, אני לא מחפש רק הכנעות. אני מחפש רוגע תחת לחץ. אני מחפש האם התלמיד נשאר בתוך הבעיה ולא בורח ממנה בכוח. אני מחפש האם הוא מבין עקרונות כמו Position Before Submission. אני מחפש האם הוא משתמש במינוף ותזמון במקום כוח. כי כוח יכול להסתיר חוסר ידע. לזמן קצר. אחר כך מגיע מישהו חזק יותר, או הרבה יותר טוב ואז האמת חוזרת. היא תמיד חוזרת. לפעמים עם ברך על הבטן.
זו גם הסיבה שלמידה מסודרת חשובה. תלמיד שלא יודע איפה הוא נמצא על המפה רץ אחרי תחושות. ותחושות בגוגיטסו הן כלי ניווט גרוע. יום אחד אתה מרגיש אלוף עולם. יום אחרי זה אתה מרגיש שלא מגיעה לך חגורה לבנה. בשני הימים סביר מאד שאתה טועה.
אגו גבוה ואגו נמוך הם בני דודים
כתבתי בבלוג אחר על כניעה בזמן ועל האגו שמסרב להיכנע. זה האגו הקלאסי של המזרן: אני לא נותן לו. אני לא נכנע לזה. עוד שנייה אצא. עוד שנייה המרפק שלי יפסיק להיות מרפק ויהפוך לזיכרון, אבל עקרונית אני עדיין בקרב.
זה אגו שקל לזהות. הוא רועש. הוא מזיע. הוא מתווכח עם המציאות.
אבל יש אגו אחר, שקט יותר: האגו שאומר 'אני לא מספיק'. גם הוא עסוק בעצמו. הוא לא מתנשא, אבל הוא עדיין מסתכל פנימה במקום על הלמידה. הוא שואל "מה זה אומר עליי?", במקום לשאול מה קרה בפוזיציה. הוא עסוק בדימוי, לא במידע.
רותקת בסייד? השאלה הלא מועילה היא: מה זה אומר על הרמה שלי. השאלה המועילה היא: איך איבדתי את המסגרת. נכנעת לחניקה? השאלה הלא מועילה היא: אולי אני לא מתאים לזה. השאלה המועילה היא: מתי היריב עבר משליטה להכנעה. קיבלת חגורה ולא הרגשת ראוי? השאלה הלא מועילה היא: אולי כולם טועים. השאלה המועילה היא: מה השלב הבא שאני צריך צריך לשפר.
הנזו גרייסי אמר: 'היריב שלי הוא המורה שלי, האגו שלי הוא האויב שלי.' אני אוהב את המשפט הזה כי הוא לא נותן לאגו להתחפש. לא לאגו של 'אני כבר יודע', ולא לאגו של 'אני לא שווה כלום'. שניהם מפריעים לך לראות את מה שמולך.
היריב שלך מראה לך אמת. האגו שלך עורך אותה. לפעמים הוא מוסיף מוזיקה דרמטית. לפעמים כתוביות. לפעמים הוא עושה מזה טרגדיה יוונית. בפועל, איבדת גארד. קורה. בוא נבדוק למה.
הפילטר של הליו גרייסי: לא להאמין לביטחון, לבדוק אותו
הליו גרייסי אמר שתמיד צריך להניח שהיריב שלך יהיה גדול, חזק ומהיר ממך, כדי שתלמד להסתמך על טכניקה, תזמון ומינוף ולא על כוח גולמי. זה משפט שמלווה אותי בכל אימון.
המשפט הזה חשוב מאוד גם בהקשר של דאנינג-קרוגר. כי הוא אומר בעצם: אל תבנה את הביטחון שלך על הנחות נוחות. תבדוק אותו מול התנגדות אמיתית. מול משקל. מול לחץ. מול מישהו שלא משתף פעולה איתך רק כי אתה נחמד.
גרייסי ג'יו ג'יטסו נולד מתוך הרעיון הזה. לא להיראות טוב בהדגמה. לא לאסוף טכניקות שנראות יפה. לא לנצח אדם קטן ממך כי אתה יכול. אלא לבנות שיטה שעובדת כשאתה בעמדת נחיתות, כשלא נוח, כשיש פחד, כשמישהו חזק ממך מנסה לשלוט בך.
בהגנה עצמית, זו נקודת ההתחלה. לא השאלה אם אתה נראה טוב בטכניקה, אלא אם אתה מסוגל להישאר רגוע כשמישהו גדול ממך מפעיל לחץ אמיתי. הגנה עצמית או סיטואציית לחימה באזרחות, לא במתאר ביטחוני, לא מתרחשת בתנאי מעבדה. היא מלוכלכת, לא נוחה, ולעיתים קרובות מתחילה מעמדה גרועה. לכן אני חוזר שוב ושוב לעקרונות של מינוף, שליטה עמדתית ובדיקת לחץ אמיתית. בלי זה, הביטחון הוא רעש. עם זה, הביטחון מתחיל להיות ידע.
זו הסיבה שהמזרן כל כך ישר וכן. הוא לא מתרשם מהסיפור שלך. הוא לא מתרשם מזה שהיית חזק בצבא, ששיחקת כדורסל, שאתה מנהל צוות בעבודה, שיש לך תואר, או שאתה בטוח שאתה קולט מהר. ג'יוג'יצו לא מתווכח. הוא מחזיר תוצאה.
מצד שני, המזרן גם לא מקבל את הסיפור ההפוך. הוא לא מקבל את זה שאתה 'לא מוכשר'. הוא לא מקבל את זה שאתה 'איטי'. הוא לא מקבל את זה שאתה 'לא מתאים'. אם אתה מגיע, לומד, מתרגל, נכנע בזמן, שואל שאלות, וממשיך, הגוף משתנה. ההבנה משתנה. היכולת משתנה.
לא מיד. לא בקצב שאתה רוצה. בקצב האמיתי. וזה, למרבה הצער, הקצב היחיד שקיים.
ארבעת השלבים שאני רואה כמעט אצל כולם
אחרי הרבה שנים על המזרן, באקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA, באימוני BJJ בתל אביב, בנתניה, במחנות אימונים ובתחרויות, אני יכול לתאר את המסלול בלי להתיימר, שמדויק לכל אדם. אנשים שונים, גוף שונה, רקע שונה, קצב שונה. אבל התבנית חוזרת מספיק פעמים.
שלב ראשון: חודשים ראשונים. אתה אבוד. הכל כבד, מוזר, קרוב מדי. אתה לא יודע לאן לזוז, וכשאתה זז, אתה בדרך כלל עוזר ליריב. זה שלב קשה אבל פשוט: להגיע. לא לפתור את כל השיטה. להגיע.
שלב שני: מתחיל להצליח. אתה מזהה פוזיציות. מצליח לברוח פה ושם. מכניע מתאמנים חדשים. הביטחון עולה. לפעמים עולה קצת יותר מדי. זה השלב שבו תלמידים מתחילים לתת עצות לאנשים חדשים בטון של יועץ בכיר. אני נותן לזה לקרות קצת. מעט יהירות קטנה נרפאת מהר מאוד בספארינג טוב.
שלב שלישי: עמק הייאוש. אתה מתאמן מספיק זמן כדי להבין שיש עומק. פתאום כל מה שחשבת שאתה יודע מתפרק מול אנשים טובים. אתה לא נהיית גרוע יותר. אתה נהיית מודע יותר. זה שלב מסוכן, כי אנשים עוזבים בו. לא בגלל שהם לא מתקדמים, אלא בגלל שהם מפרשים את התחושה הלא נכונה כסימן הלא נכון.
שלב רביעי: עבודה שקטה. אתה מקבל שהתחושה הזאת לא נעלמת לגמרי. גם חגורות כחולות מרגישות אותה. גם סגולות. גם חומות. גם שחורות, רק עם פחות צורך לספר לכולם. אתה לומד לעבוד בתוך אי-הוודאות. ספארינג הופך לשיחה. טעויות הופכות למידע. הביטחון כבר לא קופץ וצונח כמו מניה של חברת שבבים עם כל ציוץ של טראמפ. הוא נהיה יציב יותר. פחות מרגש. הרבה יותר יעיל.
בשלב הרביעי אתה מתחיל להבין משהו חשוב: המטרה היא לא להרגיש שאתה יודע. המטרה היא לדעת מה לעשות גם כשאתה לא מרגיש כך.
איך להתאמן כשאתה בתוך עמק הייאוש
קודם כל, אל תעשה החלטות פרישה מתוך שבוע רע. שבוע רע ב-BJJ הוא לא נתון. הוא מזג אוויר. הוא עובר.
ראיתי תלמידים כמעט עוזבים אחרי אימון קשה, ואז חודש אחר כך עושים קפיצה עצומה. הגוף עיבד משהו. הראש נרגע. טכניקה אחת התחברה לטכניקה אחרת. פתאום מה שנראה כמו קיר הפך לדלת. לא דלת יפה במיוחד, אבל דלת.
דבר שני, תפסיק למדוד את עצמך לפי האנשים הלא נכונים. אם אתה חגורה לבנה ומתאמן מול חגורה כחולה טובה, אתה אמור להרגיש שיש פער. אם אין פער, יש בעיה. או שהחגורה הכחולה לא טובה, או שאתה לא באמת עובד מול התנגדות אמיתית, או ששניכם עושים תיאטרון. ואני לא מלמד תיאטרון.
דבר שלישי, צמצם את המטרה. אל תיכנס לספארינג עם מטרה 'להיות טוב'. זו לא מטרה. זה משאלת לב. תיכנס עם משימה אחת: לשמור מרפקים קרובים. להחזיר ברך. לא לתת מאונט. לנשום מתחת לסייד. לברוח פעם אחת נכון. לשים לב מתי היריב שובר לך יציבה. משימה קטנה יוצרת התקדמות גדולה.
דבר רביעי, שאל שאלות טובות. לא 'למה אני גרוע'. זו לא שאלה. זה מצב רוח עם סימן שאלה. שאל: באיזה רגע איבדתי שליטה. מה הייתה האחיזה הראשונה שהייתי צריך לשבור. למה הברך שלי נשארה בחוץ. איך הייתי צריך למקם את הראש. אלו שאלות שמאמן יכול לענות עליהן. על 'למה אני גרוע' אפשר לענות רק עם קפה וסבלנות, וגם אז זה לא תמיד עוזר.
דבר חמישי, תמשיך להגיע. כן, זו העצה הכי משעממת. לכן היא עובדת. כל מי שמבטיח לך דרך אלגנטית לעקוף את התסכול מוכר משהו. בג'ו ג'יטסו אין עקיפה. יש עבודה.
איך יודעים שאתה מתקדם גם כשאתה מרגיש תקוע
אני נותן לתלמידים שלי רשימה פשוטה. לא מבחן חגורה, לא טבלת אגו. בדיקה עצמית.
האם אתה נבהל פחות מתחת ללחץ? לא האם נעים לך. לא אמור להיות נעים. האם אתה פחות בפאניקה.
האם אתה מזהה מוקדם יותר מתי אתה בצרה? פעם היית מבין שנכנסת לחניקה רק כשהחדר התחיל להתעמעם. עכשיו אתה מזהה את האחיזה הראשונה. זו התקדמות.
האם אתה משתמש פחות בכוח? תלמידים טובים לא תמיד עושים יותר. לעיתים הם עושים פחות, אבל בזמן הנכון.
האם השאלות שלך השתפרו? שאלה טובה היא סימן להבנה. תלמיד חדש שואל 'מה לעשות'. תלמיד מתקדם יותר שואל 'מה מנע מזה לעבוד'. ההבדל קטן במילים וענק בלמידה.
האם אתה יכול להסביר למתחיל עיקרון אחד בלי להטביע אותו בעשרים טכניקות? אם כן, משהו התיישב אצלך. לא כל מי שיודע לבצע יודע להסביר. אבל מי שמתחיל להסביר פשוט, כנראה הבין משהו.
האם אתה נכנע בזמן בלי דרמה? זה אולי המדד הכי חשוב. מי שנכנע בזמן מבין שהאימון ארוך יותר מסיבוב אחד. מי שלא מבין, ילמד את זה דרך פיזיותרפיה. אני מעדיף ללמד על המזרן. הפיזיותרפיסטים אנשים טובים, אבל לא צריך לפרנס אותם בכוח.
אם ענית כן על שלוש מהשאלות האלה, אתה מתקדם. גם אם אתה לא מרגיש כך. במיוחד אם אתה לא מרגיש כך.
ומה עם מי שרק רוצה להתחיל
יש אנשים שמחפשים BJJ למתחילים בתל אביב, אנשים שמגיעים אליי אחרי שחיפשו BJJ near me, ג'יו ג'יטסו תל אביב, גיוגיטסו בנתניה, או פשוט שאלו חבר איפה כדאי ללמוד. זה טבעי. כולנו מתחילים מחיפוש טכני. איפה זה, כמה פעמים בשבוע, מי המאמן, האם יש חניה. שאלות חשובות. חניה בתל אביב היא לפעמים מבחן אופי בפני עצמו. אגב, כבר קראתם את הבלוג שלי על איך למצוא אקדמיה נכונה עבורך?
אבל אחרי כמה חודשים מתברר שהשאלה האמיתית היא לא רק איפה להתאמן. השאלה היא מי יסביר לך מה קורה לך כשאתה מרגיש שאתה לא מתקדם. מי יזהה אם אתה בהר הביטחון או בעמק הייאוש. מי יעצור אותך לפני שהאגו שובר לך מרפק. מי יגיד לך מתי אתה באמת מוכן להתקדם, גם אם אתה עדיין לא מרגיש מוכן.
לכן בחירת אקדמיית BJJ היא לא רק בחירת מקום קרוב לבית. כתבתי על זה בהרחבה במדריך איך לבחור אקדמיית BJJ. מקום טוב הוא מקום שיש בו שיטה, מאמן שמסתכל, תרבות אימון בריאה, וסבלנות לתהליך. לא רק מזרן גדול ותמונות יפות באינסטגרם.
מי שמתחיל ג'וג'יטסו, גוגיטסו, גיוגיטסו או גיו גיטסו, לא משנה איך הוא כותב את זה, צריך להבין דבר אחד מוקדם: התחושה שאתה לא מבין היא לא באג, היא פיצ'ר. באקדמיה טובה לא מוחקים את התחושה הזאת. משתמשים בה. הופכים אותה לשאלה. ואז לתכנית עבודה.
שאלות שאני שומע כל הזמן
האם זה נורמלי להרגיש לא ראוי לחגורה? כן. לא רק נורמלי, נפוץ. במיוחד אצל תלמידים רציניים. מי שלא אכפת לו, בדרך כלל לא שואל את השאלה. מי ששואל, כבר מראה שיש לו יחס נכון לתהליך.
האם אפקט דאנינג-קרוגר אומר שאני באמת טוב יותר ממה שאני חושב? לא בהכרח. הוא אומר שהתחושה שלך לא תמיד כלי מדידה טוב. לפעמים אתה מעריך את עצמך גבוה מדי, לפעמים נמוך מדי. לכן צריך מאמן, סילבוס, זמן, וספארינג עם התנגדות אמיתית.
כמה זמן לוקח לצאת מעמק הייאוש? אין זמן מדויק. אצל חלק זה כמה חודשים, אצל חלק יותר. בדרך כלל זה לא 'עובר' כמו צינון. זה משתנה. אתה לומד לזהות את המקום הזה ולא להיבהל ממנו.
האם חגורה כחולה אמורה להרגיש מוכנה? לא לגמרי. חגורה כחולה שמרגישה מוכנה מדי כנראה לא הבינה מה מצפה לה. חגורה כחולה טובה מגיעה עם בסיס, ענווה, יכולת להמשיך ללמוד, והבנה שהיא עדיין בתחילת הדרך.
האם כולם עוברים את זה? כמעט כולם. מי שמתאמן מספיק זמן פוגש רגע שבו הדימוי העצמי שלו לא מסתדר עם המציאות. לפעמים המציאות מרימה אותו. לפעמים מורידה. בשני המקרים היא מלמדת.
כמה פעמים בשבוע כדאי להתאמן כדי לראות התקדמות? לרוב המבוגרים, פעמיים בשבוע הוא קצב טוב ללמידה והתקדמות. שלושה אימונים בשבוע כבר מאפשרים שינוי אמיתי שאפשר ממש להרגיש. יותר מזה? אפשרי, אבל צריך גוף, זמן, שינה, ומשפחה שמוכנה עדיין לקבל אותך חזרה.
החגורה לא מחכה שתרגיש מוכן
אחרי השיחה עם עמית הוא לא הפך בבת אחת לאדם מלא ביטחון. טוב שכך. אנשים שמלאים ביטחון בבת אחת בדרך כלל צריכים שמישהו יוריד להם קצת אוויר. בעדינות כמובן. עם ברך על הבטן.
מה שהשתנה אצלו היה קטן יותר וחשוב יותר: הוא הפסיק לפרש את חוסר הביטחון כסימן שהוא לא מתקדם. הוא התחיל לראות בו סימן שהוא כבר רואה יותר. במקום לומר 'אני לא יודע כלום', הוא התחיל לשאול 'מה הדבר הבא שאני צריך להבין'. זה שינוי עצום.
4 חודשים אחר כך הוא קיבל את החגורה הכחולה. לא כי הרגיש מוכן אלא כי הוא היה מוכן. זה לא תמיד אותו דבר. אם קראתם את הבלוג בעיון, זה כמעט אף פעם לא אותו הדבר.
ג'יו ג'יטסו ברזילאי לא בונה אותך דרך מחמאות. הוא בונה אותך דרך מפגש חוזר עם אמת. לפעמים האמת היא שאתה טוב פחות ממה שחשבת. לפעמים היא שאתה טוב יותר ממה שאתה מרשה לעצמך להאמין. בשני המקרים, התפקיד שלך זהה: להגיע לאימון, להקשיב, לעבוד, להיכנע בזמן, לשאול שאלה טובה, ולחזור שוב.
זה לא סיפור הוליוודי עם פסגות וגאיות. זו הדרך ארוכה וקשה. עם יותר גאיות מפסגות.
אם אתה מחפש מסגרת תומכת לעבור את 'העמק של הייאוש' בג'יו ג'יטסו, באקדמיה הישראלית בג'יו ג'יטסו בתל אביב אנחנו מלווים מתאמנים מחגורה לבנה ועד שחורה. את/ה מוזמנים לכתוב לי בוואטסאפ. ננסה להבין מה אתם מחפשים, לראות שזה מתאים, ולהגיד את האמת. בלי לחץ. הלחץ יגיע אחר כך בדמות הייטקיסט במשקל 95 ק"ג שבא לתבל את החיים עם משהו מעניין ומה שיעניין אותו זה לשים לך ברך על הבטן. האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA
תל אביב: יצחק שדה 29 | נתניה: הצורן 4
פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה Gracie Jiu Jitsu
כל מילה