ג'יו ג'יטסו אחרי גיל 35: מדריך למי שבטוח שפספס את הרכבת

הגוף חורק קצת בבוקר, היומן מפוצץ, והמראה מזכירה בעדינות שעברו כמה שנים מהצבא. דווקא עכשיו, מסתבר, זה גיל מצוין לעלות על המזרן בפעם הראשונה. בוא נפרק למה.

מאת: פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה דאן 3 | Gracie Jiu Jitsu | אוגוסט 2026 | ~12 דקות קריאה

"תגיד בכנות. בן 43, אבא לשלושה, הפעם האחרונה שהתאמנתי ברצינות הייתה בצבא. יש בכלל טעם שאני אתחיל, או שאני הולך לעשות מעצמי צחוק מול ילדים בני עשרים?"

את ההודעה הזאת קיבלתי בוואטסאפ לפני שנה בערך, מבן אדם שנקרא לו כאן גיא. אני זוכר אותה במדויק, כי היא מנוסחת יפה במיוחד, אבל בתוכן שלה אין שום דבר מיוחד: אני מקבל גרסה כלשהי שלה כל שבוע. משנים את הגיל, משנים את מספר הילדים, משנים את התירוץ. השאלה נשארת אותה שאלה, ותמיד מסתתרת מאחוריה אותה הנחה שקטה: שאומנויות לחימה זה משחק של צעירים, ושמי שלא התחיל בזמן, איחר את הרכבת.

אז הנה התשובה שנתתי לגיא, והיא אותה תשובה שאני נותן כל יום ואתן לך עכשיו, אחרי שנים על המזרן ואלפי תלמידים שעברו לי דרך הידיים החונקות שלי: הרכבת לא נסעה. בג'יו ג'יטסו ברזילאי, הרכבת בכלל עוד לא הגיעה לתחנה שלך.

וכדי שלא תחשוב שזה משפט מכירות של מאמן שרוצה עוד מנוי, את שאר הבלוג הזה אני הולך להקדיש להוכחות. נעבור על המיתוס ומאיפה הוא הגיע, על מה שבאמת קורה לגוף אחרי גיל 35, על היתרונות המפתיעים שיש דווקא לך על פני המתאמן בן העשרים, ועל איך נראה אימון חכם בגיל הזה. בסוף תוכל להחליט לבד אם הסיפור שסיפרת לעצמך עדיין מחזיק מים.

אה, וגיא? מתאמן אצלנו עד היום. לא הכי גמיש בקבוצה, לא הכי מהיר. כנראה הכי עקבי. תכף תבין למה זה שווה יותר.

מאיפה בכלל הגיע המיתוס של "מבוגר מדי"

בוא נודה על האמת: התמונה שיש לך בראש כשאתה חושב על אומנויות לחימה היא לא אתה. זה בחור בן 22 עם קוביות בבטן שעושה סלטות באינסטגרם, או לוחם MMA בשיא כושרו נכנס לכלוב. התרבות שלנו מוכרת לחימה כמוצר של נעורים, וזה הגיוני מבחינה שיווקית: צעירים מצטלמים טוב יותר בסלואו מושן.

אבל בוא נעשה תרגיל פשוט. תיכנס לאימון ערב ממוצע באקדמיה שלנו בתל אביב, ותסתכל מי באמת על המזרן. תמצא שם עורך דין בן 38 שמתגלגל עם סטודנט בן 24. אבא בן 45 שהתחיל כי הבן שלו התאהב בגיוגיטסו בקבוצת הילדים, ואחרי חודשיים של צפייה מהספסל אמר "בעצם למה לא אני". מנהלת מוצר בת 36. רופא בן 52. החתך הזה הוא לא אנומליה של האקדמיה שלנו, הוא נראה ככה בכל אקדמיה רצינית של BJJ ברחבי העולם: עמוד השדרה של קהילת המתאמנים הוא בדיוק האנשים שבטוחים, כל אחד בתורו, שהם "באו מאוחר מדי".

ויש סיבה מבנית לזה, שכדאי להבין אותה. ספורט כמו התעמלות או שחייה תחרותית באמת נסגר בגיל צעיר, כי הוא בנוי על תכונות שמגיעות לשיא מוקדם: מהירות התפרצות, גמישות קיצונית, זמן תגובה. אבל ג'יו ג'יטסו ברזילאי נבנה מהיסוד על עיקרון הפוך. השיטה פותחה על ידי משפחת גרייסי בברזיל סביב רעיון אחד: מינוף, תזמון ופוזיציה מנצחים כוח גולמי. הליו גרייסי, מהדמויות המרכזיות בפיתוח הגרייסי ג'יו ג'יטסו, היה בדיוק האיש שהשיטות ה"אתלטיות" פסלו: רזה, חלש פיזית, בלי נתונים. הוא לא ניצח את הבעיה הזאת בכוח. הוא עקף אותה בטכניקה, וזאת בדיוק הירושה שהוא השאיר לכל מי שמתחיל בלי נתונים של ספורטאי אולימפי. הוא עצמו, אגב, המשיך ללבוש Gi ולעלות על המזרן גם בעשור העשירי לחייו. תעשה עם הנתון הזה מה שאתה רוצה, בפעם הבאה שאתה אומר לעצמך ש-40 זה סוף הדרך.

המשפט המפורסם שלו מסכם את הפילוסופיה הזאת טוב יותר מכל דבר שאני אכתוב:

"תמיד תניח שהיריב שלך יהיה גדול, חזק ומהיר ממך, כדי שתלמד להסתמך על טכניקה, תזמון ומינוף ולא על כוח גולמי."

("Always assume that your opponent is going to be bigger, stronger and faster than you; so that you learn to rely on technique, timing and leverage rather than brute strength.")

עכשיו תקרא את המשפט הזה עוד פעם, לאט. שיטה שכל היסוד שלה הוא "תניח שאתה בעמדת נחיתות פיזית ותנצח בכל זאת" היא לא שיטה שסוגרת את הדלת בפני מי שאיבד קצת מהירות. היא שיטה שנבנתה בשבילו.

בוא נדבר תכלס: מה באמת קורה לגוף אחרי 35

אני לא הולך למכור לך סיפורים, כי כל הבלוג הזה בנוי על כנות, וגם כי אתה תגלה את האמת בעצמך אחרי שלושה אימונים. אז הנה היא מראש.

כן, ההתאוששות איטית יותר. מה שבגיל 25 נעלם אחרי לילה שינה, בגיל 45 מלווה אותך עד יום רביעי. כן, הגמישות ירדה, במיוחד אם ביליתם, אתה והכיסא המשרדי, עשור וחצי ביחד. וכן, ספורט מגע הוא ספורט מגע: כמו בכל ענף כזה יש סיכון לפציעות, ומי שמבטיח לך אפס פציעות פשוט משקר לך בפנים. אימון מבוקר, פרטנרים אחראים וכניעה בזמן מורידים את הסיכון באופן דרמטי, אבל לא מוחקים אותו. כתבתי על זה בהרחבה בבלוג על מניעת פציעות, והוא קריאת חובה לכל מתאמן מתחיל, בכל גיל.

אלה העובדות. עכשיו בוא נסתכל מה הן באמת אומרות על ההתחלה שלך, כי כאן רוב האנשים עושים טעות בחישוב.

הטעות היא להשוות את עצמך למי שאתה היית בגיל 20. זאת השוואה חסרת משמעות, כי הבן אדם ההוא לא עומד מולך על המזרן. מי שכן יעמוד מולך זה אנשים בגילך ובמצבך, בשיטה שבנויה כך שטכניקה גוברת על נתונים פיזיים. השאלה הרלוונטית היחידה היא לא "האם אני מהיר כמו פעם", אלא "האם הגוף הזה, כמו שהוא היום, יכול ללמוד מיומנות חדשה, להתחזק ולהשתפר". והתשובה המדעית המשעממת היא כן, חד משמעית. הגוף מסתגל לעומס בכל גיל. לאט יותר? כן. אבל הוא מסתגל, ומתאמן בן 45 אחרי שנה של גוגיטסו נמצא במקום אחר לגמרי, פיזית ומנטלית, ממי שהוא היה בהתחלה.

ויש עוד נקודה שכמעט אף אחד לא אומר בקול רם: בג'וג'יטסו, בניגוד לענפי מכות, האימון עצמו לא בנוי על ספיגת חבטות בראש או בגוף. רוב האימון קורה על הקרקע, בשליטה, עם מנגנון עצירה מובנה: ה-tap. הרגשת שנתפסת, טפחת על הפרטנר, שוחררת, ממשיכים. המנגנון הזה הוא בדיוק מה שמאפשר לאנשים עם עבודה בבוקר ופגישה בתשע להתאמן בהתנגדות אמיתית, כמה פעמים בשבוע, שנה אחרי שנה. השווה את זה לכל ענף שבו "להתאמן באמת" אומר לחטוף מכות בראש, ותבין למה הקבוצות הבוגרות של הגיגיטסו רק הולכות וגדלות.

בתחרויות הגדולות בעולם, אגב, יש קטגוריות מאסטרס נפרדות לפי גיל, שמתחילות בגיל 30 ומטפסות עד 60 פלוס. אלפי מתאמנים מתחרים בהן כל שנה. עולם הג'יו ג'יטסו לא בנה את הקטגוריות האלה מתוך נימוס. הוא בנה אותן כי יש מי שימלא אותן.

היתרונות הלא הוגנים שלך על פני בן העשרים

עד עכשיו הגנתי. עכשיו בוא נתקוף, כי יש לך על המזרן כמה יתרונות שלבני העשרים פשוט אין, ואני רואה אותם בפעולה כל שבוע.

היתרון הראשון הוא האגו, או ליתר דיוק מה שנשאר ממנו. מתאמן בן 22 נכנס לספארינג הראשון שלו עם משהו להוכיח, ומהיום הראשון מנסה לנצח בכוח את כל מי שמולו. התוצאה: הוא מתעייף, נפצע, ולומד לאט, כי אי אפשר ללמוד כשכל גלגול הוא מלחמת קיום. מתאמן בן 45 כבר אכל מספיק פרוסות ענווה בחיים: בקריירה, בהורות, בכל המקומות שבהם החיים מלמדים אותנו שאנחנו לא מרכז היקום. הוא מסוגל להקשיב, להיכנע בזמן, לשאול שאלות. ובגלל זה, וזה החלק שמפתיע את כולם, הוא לא פעם מתקדם מהר יותר מהצעיר האתלטי שמסרב ללמוד.

היתרון השני הוא שהמשחק הזה הוא קודם כל משחק חשיבה. קוראים לג'יו ג'יטסו "שחמט אנושי" מספיק פעמים כדי שזה יישמע קלישאה, אבל הקלישאה הזאת פשוט נכונה: כל פוזיציה היא מצב עם אילוצים, כל תנועה פותחת אפשרויות וסוגרת אחרות, ומי שחושב שני מהלכים קדימה מנצח את מי שחזק ממנו. אנשים שניהלו פרויקטים, גידלו ילדים ופתרו בעיות מורכבות עשרים שנה מגיעים עם שרירי חשיבה מפותחים בדיוק במקום שבו המשחק הזה מוכרע. הכוח שלך לא בירך שמתרוממת גבוה. הוא בראש שכבר יודע ללמוד מערכות מורכבות.

והיתרון השלישי, הכי חשוב: עקביות. לבן 22 יש זמן אינסופי ומוטיבציה של גלים, שיא של חודש ואז חודשיים היעלמות. לך יש שעתיים בשבוע שנחצבו בסלע, בין העבודה למשפחה, ודווקא בגלל שהן יקרות, אתה מגיע. שנתיים של פעמיים בשבוע בעקביות מנצחות כמעט כל התפרצות של התלהבות צעירה. תשאל את גיא מהפתיחה: הוא לא ניצח אף אחד בזכות האתלטיות שלו. הוא פשוט לא הפסיק להגיע, וזאת, מסתבר, טכניקת הסודית האמיתית של החגורות הגבוהות.

אם אתה צריך השראה מהעולם הגדול: אנתוני בורדיין, השף והמגיש המנוח, התחיל להתאמן בגיו גיטסו בגיל 58, אחרי חיים שלמים של מטבחים, סיגריות וטיסות. כעבור כשנתיים הוא קיבל חגורה כחולה, והתאמן בכל עיר שאליה הגיע לצלם. אם בן 58 עם לוח הצילומים הכי צפוף בטלוויזיה מצא את הדרך למזרן, ההנחה שאתה "מבוגר מדי" בגיל 38 מתחילה להישמע קצת פחות כמו עובדה וקצת יותר כמו תירוץ.

איך נראה אימון חכם בגיל 40 (רמז: לא כמו בגיל 20)

זה החלק הפרקטי, אז שים לב, כי כאן ההבדל בין מי שמחזיק שנים למי שנשבר אחרי חודשיים.

הכלל הראשון: אתה רץ למרחקים ארוכים. המטרה שלך היא לא לנצח את האימון של היום, אלא להיות על המזרן גם בעוד חמש שנים. בפועל זה אומר להביא לכניעה מוקדם ובקלות (הטאפ הוא כלי למידה, לא הודאה בכישלון), לוותר על גלגולים מטורפים כשהגוף אומר די, ולהבין שאימון אחד שהחסרת כי היית סחוט הוא החלטה בוגרת, לא חולשה.

הכלל השני: בחר את הפרטנרים שלך בחוכמה. באקדמיה טובה יש תרבות של גלגול מבוקר, והמתאמנים הוותיקים יודעים להתאים את העצימות לפרטנר. חלק מהעבודה שלי ושל צוות המאמנים שלנו, בתל אביב ובנתניה, היא בדיוק לוודא שהמתחיל בן ה-45 לא מוצא את עצמו בספארינג ראשון מול פצצת אנרגיה בת 19 שעוד לא למדה לשלוט בעצמה. זה, אגב, אחד הדברים שכדאי לבדוק כשאתה בוחר איפה להתאמן, וכתבתי עליו מדריך שלם לבחירת אקדמיה.

הכלל השלישי: חימום והכנה הם לא המלצה. בגיל 25 אפשר לקפוץ למזרן קר ולשרוד. בגיל 45 עשר הדקות של החימום הן ההבדל בין עונה שלמה של אימונים לבין חודש אצל הפיזיותרפיסט. אותו דבר לגבי שינה ועבודת חיזוק בסיסית בצד. שום דבר מזה לא דורש להפוך לספורטאי מקצועני. זה דורש להתייחס לגוף כמו שאתה מתייחס לרכב שאתה מתכוון להחזיק עוד עשרים שנה.

והכלל הרביעי, שהוא בעצם הכלל היחיד: תשאיר את ההשוואות בבית. יש בקבוצה בחור בן 24 שמתקדם מהר ממך? מזל טוב לו. המסלול שלך הוא שלך. בג'יו ג'יטסו יש ביטוי שחוזר בכל אקדמיה בעולם: החגורה השחורה היא חגורה לבנה שלא ויתרה. לא כתוב בשום מקום כמה זמן זה לקח, וכשתגיע לגיל שבו רוב חבריך מתנשפים בעליית מדרגות, כבר לא יעניין אף אחד באיזה גיל התחלת. וסטטיסטית, הבחור הצעיר פרש מזמן. אם יום אחד יעשה קאמבק, סיכוי טוב שתנצח אותו שבעתיים.

מה זה נותן לך מחוץ למזרן (הסיבה האמיתית שנשארים)

עכשיו בוא נדבר על מה שבאמת קורה אחרי כמה חודשים, כי אף אחד לא נשאר שנים בגלל טכניקת חניקה משוכללת.

תשאל כל מתאמן מבוגר אצלנו מה השתנה לו בחיים, ותקבל גרסאות שונות של אותה תשובה: השעה וחצי על המזרן היא השעה וחצי היחידה ביום שבה הטלפון בתיק, הראש שקט, ואף אחד לא רוצה ממך כלום חוץ מלנסות לקחת לך את היד. יש משהו כמעט מדיטטיבי בפעילות שדורשת ריכוז כה מוחלט: אי אפשר לחשוב על המייל מהבוס כשמישהו מנסה לעבור לך את הגארד. הדאגות פשוט לא נכנסות למזרן, כי אין להן מקום.

ומעבר לשקט הנפשי יש את מה שהוא אולי הרווח הגדול מכולם בגיל הזה: הביטחון השקט של מי שיודע להתמודד עם אי נוחות. הירון גרייסי, נכדו של הליו ומבכירי המורים של גרייסי ג'יו ג'יטסו בעולם, ניסח את זה ככה:

"ברגע שתלמד להישאר רגוע בנסיבות הלחוצות של מאבק, לא יהיה לך שום בעיה להישאר רגוע בנסיבות הלחוצות של החיים."

("Once you learn to remain calm under the stressful circumstances of a fight, you will have no trouble remaining calm under the stressful circumstances of life.")

זה נשמע יפה על נייר. בפועל זה מרגיש ככה: אחרי חצי שנה שבה למדת לנשום כשמישהו כבד ממך יושב עליך, פתאום הפגישה הלחוצה ברבעון היא לא כזה סיפור. הפקק בכניסה לתל אביב הוא לא כזה סיפור. משבר בבית מקבל פרופורציות. לא כי נהיית אדיש, אלא כי הגוף שלך למד, ברמה הפיזית הכי בסיסית, שאי נוחות היא מצב שאפשר לתפקד בתוכו. אין קורס ניהול ואין סדנת מיינדפולנס שמלמדים את זה ככה.

ויש גם את העניין הפשוט של הגנה עצמית. לא בגלל שמחר תותקף ברחוב, רוב הסיכויים שלא, וכתבתי בלוג שלם על מה באמת עובד בעימות אמיתי. אלא בגלל השקט שנותנת הידיעה שאם משהו בכל זאת יקרה, הגוף שלך יודע מה לעשות. בשביל אבא או אמא שהולכים ברחוב עם ילדים, הידיעה הזאת שווה יותר מכל קוביות בטן.

והקהילה. אני יודע שזה נשמע כמו שורה מעלון של מתנ"ס, אבל תן לי שנייה: בגיל 40 קשה להכיר חברים חדשים. באמת קשה. החברויות מהצבא התפזרו, מהעבודה זה תמיד קצת פוליטי, ובגן של הילדים מדברים בעיקר על גנים. ואז אתה מוצא את עצמך משתפשף שבועיים-שלושה עם אותם אנשים על אותו מזרן, וקורה משהו שקשה להסביר למי שלא חווה: אנשים שנאבקים ביחד נהיים חברים בקצב מואץ. חלק מהחברויות הכי טובות שנרקמו אצלנו באקדמיה התחילו בשני אנשים מבוגרים ומביכים שניסו ללמוד ביחד איך יוצאים ממאונט.

איך מתחילים בפועל, צעד אחרי צעד

נשארו לך חמש דקות של קריאה, אז בוא נהפוך את זה לפרקטי.

צעד ראשון: תפסיק לחכות לכושר. "אני אתחיל אחרי שאני ארד קצת במשקל / אחזור לרוץ / אתחזק בחדר כושר" הוא המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים בקריירה, והוא מלכודת: הכושר לג'ו ג'יטסו נבנה מהאימון עצמו. אף אחד לא מגיע מוכן, וכולם מתנשפים בחודש הראשון, כולל ספורטאים מענפים אחרים. האימון עצמו יעשה את העבודה, בקצב שלך.

צעד שני: בוא לראות במו עיניך. אימון ניסיון אחד שווה אלף בלוגים (כן, גם את הבלוג הזה). תבוא, תסתכל על הקבוצה, תבדוק מי האנשים, תרגיש את האווירה. כתבתי מדריך מפורט על מה בדיוק קורה בשיעור הראשון, כולל מה ללבוש ומה לא לעשות, כדי שתגיע רגוע.

צעד שלישי: תתחייב לחודשיים, לא לאימון אחד. האימון הראשון מבלבל את כולם, בכל גיל: מונחים חדשים, תנועות שהגוף לא מכיר, ותחושה שכולם מבינים משהו שאתה לא. זה נורמלי לחלוטין, וזה עובר. מי ששופט את הג'יו ג'יטסו לפי אימון אחד דומה למי ששופט שפה זרה לפי שיעור ראשון. תן לזה שמונה שבועות של פעמיים בשבוע, ואז תחליט. אני עוד לא פגשתי מישהו שהחזיק חודשיים ולא המשיך לחודש שלישי.

ומה אצלנו? באקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA, בתל אביב וגם בנתניה, מתאמנים אצלנו אנשים מכל הגילאים, והקבוצות הבוגרות הן חלק מהלב של האקדמיה. האימונים בנויים כך שכל אחד עובד בעצימות שמתאימה לו, צוות המאמנים מלווה כל מתחיל אישית, ולנשים שמעדיפות להתחיל בסביבה נפרדת פועלת אצלנו קבוצת נשים בתל אביב. אנחנו לא האקדמיה היחידה בישראל, אבל אם אתה מחפש מקום שמתייחס למתאמן בן 45 כמו אל תלמיד לטווח ארוך ולא כמו אל עוד מנוי, כדאי לך להכיר אותנו.

שאלות נפוצות: להתחיל ג'יו ג'יטסו אחרי גיל 35

אני בן 45 ומעולם לא התאמנתי באומנויות לחימה. זה באמת מתאים לי?

כן, ואתה רחוק מלהיות חריג: מתאמנים שמתחילים בשנות השלושים המאוחרות והארבעים שלהם הם חלק גדול מכל אקדמיית BJJ רצינית, אצלנו ובעולם. השיטה בנויה על טכניקה ומינוף ולא על אתלטיות, האימון מדורג, ואף אחד לא מצפה ממך לדעת כלום ביום הראשון. הדבר היחיד שבאמת נדרש הוא סבלנות והתמדה, ובזה, כמו שכתבתי למעלה, למבוגרים יש דווקא יתרון.

אני חייב להיות בכושר לפני שאני מתחיל ג'יו ג'יטסו?

לא, וזאת המלכודת הכי נפוצה. הכושר לגלגול נבנה מהגלגול עצמו, ואין שום דרך "להתכונן" אליו בחדר כושר. כולם מתנשפים בחודש הראשון, זה חלק מהעניין. תתחיל איפה שאתה, והגוף יעשה את ההסתגלות שלו בקצב שלו. אחרי חצי שנה תסתכל אחורה ולא תאמין איפה היית.

יש לי גב רגיש וברכיים רגישות. מסוכן לי להתאמן?

זאת שאלה למאמן פנים מול פנים, ולפעמים גם לרופא, ואני מתייחס אליה ברצינות בכל פעם שהיא עולה. באופן כללי: ג'יו ג'יטסו הוא ספורט מגע ויש בו סיכון לפציעות, כמו בכל ספורט מגע, אבל האימון ניתן להתאמה בצורה יוצאת דופן. מתאמנים עם מגבלות גב, ברכיים וכתפיים מתאמנים אצלנו שנים, עם התאמות: בחירת תרגילים, עצימות מדורגת, ופרטנרים אחראיים. ספר למאמן על המגבלה שלך ביום הראשון, והוא כבר יידע לבנות לך את הדרך.

כמה אימוני ג'יו ג'יטסו בשבוע הגיוני בגיל 35 פלוס?

פעמיים בשבוע זה מספר הזהב למתחיל מבוגר: מספיק כדי להתקדם בג'יוג'יטסו באופן מורגש, מתון מספיק כדי שהגוף יתאושש בין אימון לאימון. יש מי שיעלה לשלושה אחרי חצי שנה, ויש מי שיישאר על פעמיים שנים, ושניהם יתקדמו. עקביות מנצחת כמות, תמיד. עדיף פעמיים בשבוע במשך שנה מאשר חמש פעמים בשבוע במשך חודש וחצי.

אני אתאמן מול צעירים בני 20? הם לא יקרעו אותי?

באקדמיה עם תרבות נכונה, לא. הגלגולים הם בהסכמה ובעצימות מותאמת, המאמן מתאים פרטנרים, והוותיקים, גם הצעירים שבהם, יודעים לגלגל עם מתחיל מבוגר בצורה שמלמדת אותו במקום למחוץ אותו. האמת המפתיעה היא שאחרי כמה חודשים תגלה שאתה דווקא נהנה לגלגל עם הצעירים: הם מביאים קצב, אתה מביא ראש, ושני הצדדים לומדים. ואם ראית איפשהו אקדמיה שבה מתחילים נמחצים בלי בקרה, זה דגל אדום על האקדמיה, לא על הגיל שלך.

ומה לגבי נשים שמתחילות ג'יו ג'יטסו אחרי גיל 35?

כל מה שכתוב בבלוג הזה נכון לנשים בדיוק כמו לגברים, ולפעמים אפילו יותר: השיטה הזאת נבנתה מהיסוד בשביל מי שקטן וחזק פחות מהיריב, וזה בדיוק המקום שבו נשים מרוויחות ממנה הכי הרבה, גם כהגנה עצמית וגם כביטחון יומיומי. אצלנו בתל אביב פועלת קבוצת נשים ייעודית, שבה מתאמנות נשים בכל הגילאים, לצד האפשרות להתאמן בקבוצות המעורבות. הדלת פתוחה בשני המסלולים.

בוא נסגור את זה

נחזור להודעה של גיא מהפתיחה: "יש טעם שאני אתחיל, או שאני הולך לעשות מעצמי צחוק?"

הנה מה שלמדתי אחרי שנים על המזרן: אף אחד לא עושה מעצמו צחוק כשהוא מתחיל משהו קשה בגיל שבו רוב האנשים כבר הפסיקו להתחיל דברים. ההפך הגמור. בקהילת הג'יוג'יצו יש כבוד עצום דווקא למי שמגיע בגיל מאוחר, כי כולם על המזרן יודעים בדיוק כמה אומץ צריך בשביל לעמוד ביום הראשון בצד של החדר, בגיל 43, ולהגיד "אני לא יודע כלום, תלמדו אותי".

הרכבת לא נסעה. היא עוצרת בתחנה שלך בכל יום שבו יש אימון, וזה קורה אצלנו כמעט כל יום, בתל אביב וגם בנתניה. הגיל הכי טוב להתחיל להתאמן הוא 5. הגיל השני הכי טוב להתחיל הוא הגיל שלך היום.

אז אם הבלוג הזה הזיז לך משהו, אל תיתן לזה להתקרר. כתוב לי בוואטסאפ, ספר לי בן כמה אתה ומה מדאיג אותך, ונתאם לך אימון ניסיון. בלי התחייבות, בלי דרמה. הדבר הכי גרוע שיקרה: תגלה שזה לא בשבילך, ותחזור הביתה עם סיפור. הדבר הכי טוב שיקרה: בעוד עשר שנים תספר לכולם שהדבר הכי טוב שעשית בעשור החמישי שלך התחיל בהודעת וואטסאפ אחת.

תל אביב: יצחק שדה 29 | נתניה: הצורן 4

אפשר לראות את מערכת השעות כאן.

פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה Gracie Jiu Jitsu | האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA