שיעור ראשון בג'יו ג'יטסו ברזילאי - מה באמת מחכה לך (ואיך לשרוד אותו בלי להתבייש)

מדריך דקה אחרי דקה לשיעור הראשון: מה ללבוש, מה קורה על המזרן, למה לא ישברו אותך, ולמה ה-tap הוא הכלי הכי חשוב שתלמד ביום הראשון.

מאת: פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה דאן 3 | Gracie Jiu Jitsu | יולי 2026 | ~13 דקות קריאה

אתה עומד מחוץ לדלת של האקדמיה בתל אביב כבר שבע דקות.

אתה לא נכנס. אתה בודק את הטלפון. מסתכל על השעון. בודק שוב את הטלפון (אין הודעות חדשות, אתה יודע, בדקת לפני דקה). יש לך תיק עם בגדים, יש לך מים, יש לך את כל מה שצריך חוץ מדבר אחד קטן: את האומץ לפתוח את הדלת ולהיכנס לשיעור הראשון שלך.

אני מכיר את שבע הדקות האלה. כל מי שהיום הוא חגורה שחורה עמד פעם מחוץ לדלת הזאת. אני עמדתי שם. המאמנים שלי עמדו שם. גם הליו גרייסי בעצמו התחיל כילד חלוש שישב בצד וצפה באחיו קרלוס מלמד, לפני שאי פעם נגע במזרן. כולם מתחילים מאותו מקום בדיוק: מבחוץ, עם פרפרים בבטן, משוכנעים שכולם בפנים יסתכלו עליהם ויחשבו "מה הוא עושה פה".

אז בוא נעשה הסכם. אני אספר לך בדיוק מה הולך לקרות בשיעור הראשון שלך בג'יו ג'יטסו ברזילאי, דקה אחרי דקה, בלי לייפות ובלי להפחיד. כשתסיים לקרוא את זה, השבע דקות מחוץ לדלת יהפכו לשבע שניות. וזה כל מה שאני רוצה.

קודם כל: הפחד שלך הגיוני, אבל רוב מה שהוא מספר לך לא נכון

נתחיל מהאמת. הפחד מהשיעור הראשון הוא לא סימן שאתה חלש או שזה לא בשבילך. הוא סימן שאתה אדם נורמלי שעומד לעשות משהו חדש לגמרי מול אנשים שהוא לא מכיר. זה אותו פחד שיש לך לפני ראיון עבודה, לפני דייט ראשון, לפני שאתה קם לדבר מול קהל.

הראש שלך מספר לך שלושה דברים, וכל השלושה לא נכונים:

הראש אומר: "כולם שם מקצוענים ואני אהיה הכי גרוע". האמת? בכל אימון ג'יו ג'יטסו ברזילאי בתל אביב, ובכל מקום אחר, יש חגורות לבנות שהגיעו שבוע לפניך. השיטה בנויה על זה שיש זרם קבוע של מתחילים, אנשים שמעולם לא נגעו בגוגיטסו עד לפני חודש. אתה לא תהיה "הכי גרוע", אתה תהיה "החדש", וזה תפקיד שכולם עברו וכולם זוכרים באהבה.

הראש אומר: "אני לא בכושר מספיק בשביל זה". טעות הפוכה לחלוטין. אתה לא בא לג'יו ג'יטסו בגלל שאתה בכושר, אתה נכנס לכושר בגלל שאתה בא לג'יו ג'יטסו. אף אחד לא מחכה שתהיה מוכן. אתה נהיה מוכן תוך כדי.

הראש אומר: "מישהו יפצע אותי / אני אפצע מישהו". זה החשש הכי לגיטימי, ולכן הקדשתי לו סעיף שלם בהמשך. תכף נגיע אליו. תחזיק חזק (אבל לא חזק מדי, זה שיעור ראשון).

יש משפט אחד שאני אוהב לתת לכל מי שעומד בכניסה. קרלוס גרייסי הבן, האיש שהקים את ה-IBJJF (הפדרציה הבינלאומית של הספורט) ובנו של אחד מאבות השיטה, אמר את זה הכי טוב: "תמיד הייתי אוהד של הבסיס. אחרי שיש לך יסוד טוב וחזק בג'יו ג'יטסו, השאר מגיע באינסטינקט. אתה יוצר, ממציא. השאר קל. החלק הקשה הוא ההתחלה". שים לב למה שהוא אומר. לא "החלק הקשה הוא החגורה השחורה". לא "החלק הקשה הוא התחרות". החלק הקשה הוא ההתחלה. אתה עומד עכשיו בדיוק בחלק הקשה ביותר של כל המסע. וזה אומר שמרגע שתיכנס, הכל נהיה קל יותר.

מה ללבוש ומה להביא (כדי שדבר אחד פחות יטריד אותך)

חלק גדול מהלחץ של היום הראשון הוא טכני לגמרי: "מה אני בכלל לובש". בוא נוריד את זה מהשולחן עכשיו, כי זה הדבר הכי קל לפתור.

לשיעור ניסיון ראשון אתה לא צריך לקנות שום ציוד מיוחד. תבוא עם בגדי ספורט ארוכים ונוחים: חולצה שנצמדת לגוף (לא רחבה מדי, היא תיתפס ותימשך), ומכנסיים ארוכים או קצרים עם טייץ בלי רוכסנים ובלי כיסים עם רוכסן (רוכסן הוא אויב, הוא תופס אצבעות ושורט). אם יש לך ראשגארד (חולצה צמודה כמו של גולשים), זה מצוין. אם אין, טי-שירט ארוכה פשוטה תעבוד.

בג'יו ג'יטסו הברזילאי הקלאסי מתאמנים ב-Gi, החליפה המסורתית (יש שקוראים לה קימונו, אבל אנחנו אומרים גי). אתה לא צריך אחת ביום הראשון. כשתחליט שאתה ממשיך, נדבר על זה. בינתיים, באקדמיה בתל אביב ובנתניה מתאמנים גם No-Gi (בלי חליפה), אז גם ככה תרגיש בבית. לא יודע מה ההבדל? קרא על ההבדל בין Gi ל-No-Gi.

מה כן להביא: בקבוק מים גדול (אתה תזיע, גם בשיעור הראשון, גם אם אתה משוכנע שלא). מגבת קטנה. וכפכפים או נעליים שקל לחלוץ, כי על המזרן הולכים יחפים תמיד, ומחוץ למזרן אף פעם לא יחפים (זה חוק היגיינה ברזל, נגיע אליו).

מה לא להביא: שעון, טבעות, עגילים, שרשרת. כל דבר שבולט מהגוף הוא דבר שיכול להיתפס או לפצוע. תוריד הכל לפני שאתה עולה על המזרן. ציפורניים (ידיים ורגליים) קצרות וגזורות, זה הדבר הכי חשוב מבחינת היגיינה ובטיחות גם יחד. שריטה מציפורן ארוכה היא הפציעה הכי נפוצה ומיותרת בכל אקדמיית גיוגיטסו בעולם.

זהו. סיימנו עם הלוגיסטיקה. עכשיו אתה לבוש, שתוי (מים), ובלי תכשיטים. בוא ניכנס.

השעה הראשונה, דקה אחרי דקה

נכנסת. מה עכשיו.

שיעור טיפוסי נמשך כשעה עד שעה וחצי. הוא מתחלק בערך לארבעה חלקים.

דקות 0 עד 5, ההגעה: אתה מוריד נעליים ומציג את עצמך. בכניסה למזרן חולצים נעליים. מישהו, בדרך כלל המדריך או מתאמן ותיק, יבוא להגיד שלום וישאל אם זה השיעור הראשון שלך. תגיד כן. ברגע שאתה אומר "כן, זה ראשון", קורה דבר יפה: כל מי ששומע את זה עובר אוטומטית למצב "אני שומר על החדש". זה לא משהו שמלמדים, זה פשוט ה-DNA של מקום אימון בריא. אצלנו באקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי, החדש הוא לא טרף. החדש הוא שותף לדרך וחבר פוטנציאלי.

דקות 5 עד 20, החימום: עשר עד חמש-עשרה דקות שיחתכו לך את הנשימה ואת הנשמה (וזה בסדר). רוב השיעורים מתחילים בחימום. ריצה קלה סביב המזרן, תרגילי תנועה על הקרקע שנקראים movements או drills (גלגולים קדימה ואחורה, זחילה, גשר עם האגן). זה ייראה לך מוזר ביום הראשון, כאילו כולם יודעים ריקוד סודי שלא לימדו אותך. הם לא יודעים שום דבר שאתה לא תדע בעוד שבועיים. תעשה כמיטב יכולתך, אל תתבייש לעצור לנשום. אף אחד לא סופר כמה גלגולים עשית. סופרים שבאת.

דקות 20 עד 45 בערך, הטכניקה: המדריך מראה, ואתה מתרגל לאט. אחרי החימום המדריך יקבץ את כולם ויראה טכניקה אחת או שתיים. נגיד, איך לצאת ממצב שבו מישהו שוכב עליך (אנחנו קוראים לזה escape מ-mount או יציאה ממאונט באיברו). הוא יראה את התנועה לאט, יפרק אותה לשלבים, ואז יגיד לכם להתחלק לזוגות. עכשיו אתה מתרגל את התנועה על פרטנר ששוכב נייח ומשתף פעולה. אין כאן התנגדות, אין כאן קרב. זה כמו ללמוד לנהוג בחניון ריק לפני שיוצאים לכביש. אתה תעשה את התנועה לא נכון בפעם הראשונה. ובשנייה. בשלישית משהו יתחיל לזוז. זה בדיוק התהליך. ככה לומדים ג'יו גיטסו. חזרה אחרי חזרה אחרי חזרה.

דקות 45 עד הסוף (בשיעור של כשעה), הגלגול: החלק שכולם מפחדים ממנו, והרוב עושה כבר באימון הראשון. בסוף השיעור מגיע ה"גלגול" (sparring, או כמו שחלק קוראים לזה, ספארינג). זה החלק שבו שני אנשים מנסים באמת, בהתנגדות, ליישם את מה שלמדו. כאן אני רוצה לעצור ולהיות מאוד ברור: בשיעור ראשון, אצל מדריך אחראי, אתה לא חייב להתגלגל בכלל. לעיתים מתחילים פשוט יושבים בצד וצופים בספארינג שקורה מולם. זה לגיטימי לחלוטין. עם זאת, ההמלצה שלי היא לעשות לפחות סיבוב אחד באימון הראשון, אם לא את כל הסיבובים. אם תרצה לטעום, כי אי אפשר לשבוע רק מלהסתכל בתפריט, תשובץ מול חגורה גבוהה שמתפקידה לשמור עליך: היא לא תנסה "לנצח" אותך, היא תיתן לך לעבוד, תתקן אותך, ותעצור לפני כל דבר מסוכן. אתה קובע את הקצב, לא היא.

למה לא ישברו אותך ביום הראשון

תן לי לדבר רגע ישירות על הפחד הכי גדול, כי מגיעה לו תשובה ישרה. אני מלמד ג'יו ג'יטסו ברזילאי כבר שנים, ראיתי אלפי שיעורים ראשונים, ואני יכול להגיד לך בדיוק איך זה עובד.

הג'יו ג'יטסו הברזילאי הוא ספורט מגע. כמו בכל ספורט מגע, יש סיכון לפציעה, ואני לא הולך לשקר לך ולהגיד שאין. מה שאני כן יכול להגיד הוא שבסביבה מבוקרת, עם פרטנרים אחראים ועם כלל אחד פשוט שתכף אסביר, הסיכון יורד דרמטית. הוא לא נעלם. הוא יורד דרמטית. זה ההבדל בין מי שמבטיח לך "אפס פציעות" (שקרן) לבין מי שאומר לך את האמת.

הסיבה שלא ישברו אותך ביום הראשון היא לא נימוס (גם). היא מהות השיטה. ג'יו ג'יטסו ברזילאי בנוי כך שאפשר להתאמן בו במלוא העוצמה בלי להכות ובלי להיפגע, כי כל טכניקה מסוכנת (חניקה, מנוף על מפרק) מגיעה עם מנגנון עצירה מובנה: ה-tap. ברגע שמשהו כואב או לא נוח, אתה טופח, והכל נעצר מיד. ברוב אומנויות הלחימה צריך לספוג מכה כדי ללמוד. בג'וג'יטסו אתה לומד בלי לספוג. זה היופי של השיטה, וזאת בדיוק הסיבה שאנשים בני חמישים מתחילים אותה בלי חשש.

יש משפט של הוֹיס גרייסי, בנו של הליו והאיש שניצח את ה-UFC הראשון ב-1993 והוכיח לעולם שהשיטה עובדת, שמתמצת את כל הרעיון: "ג'יו ג'יטסו אינו אמנות ההכאה, אלא האמנות של לא לחטוף" (במקור: "Jiu jitsu is not the art of hitting, it's the art of not getting hit"). תחשוב על זה רגע. אתה לומד אמנות שכל המטרה שלה היא שלא ייפגעו בך. זה בדיוק ההפך ממה שהראש שלך פוחד ממנו בכניסה.

ה-tap: הכלי הכי חשוב שתלמד ביום הראשון (וזה לא טכניקה)

אם תיקח דבר אחד מהבלוג הזה, שיהיה זה:

ה-tap (טפיחה שמסמלת כניעה) הוא איך שאתה אומר "מספיק". טופחים פעמיים-שלוש, ברור וחזק, על הפרטנר – לא על המזרן! הפרטנר שלך לא מרגיש את המגע שלך במזרן. ברגע שטפחת, הפרטנר חייב לשחרר מיד. זה לא בקשה, זה חוק קדוש. כל מי שלא משחרר על tap מסולק מהמזרן. נקודה.

מה שחשוב שתפנים ליום הראשון הוא פרקטי לגמרי: תיכנע מוקדם ותיכנע הרבה. ברגע שמשהו מרגיש לא נוח, תיכנע, גם אם אתה לא בטוח שזה "מספיק רציני". עדיף להיכנע פעם אחת מיותרת מאשר לפספס את הפעם שהייתה חשובה. הביישנות סביב ה-tap היא הסיבה מספר אחת לפציעות מיותרות אצל מתחילים, וגם הדבר הכי קל בעולם להימנע ממנו. היא גם אחת מהטעויות הקלאסיות של מתחילים, שכתבתי עליהן בבלוג הטעויות הנפוצות של מתחילים. אתה לא צריך להוכיח כלום ביום הראשון. אתה צריך רק ללמוד ולחזור לאימון הבא.

אם מעניין אותך מתי בדיוק להיכנע, למה זה לא הפסד, ואיך זה משתנה בין אימון לתחרות, הקדשתי לזה בלוג נפרד מתי ולמה נכנעים בג'יו ג'יטסו. ביום הראשון, מספיק שתזכור: כואב או לא נוח, דופקים/נכנעים.

יש עיקרון שכל מי שמתאמן מספיק זמן מבין אותו: בסופו של דבר, הזמן שאתה מבלה על המזרן גובר על כישרון ועל יכולת טבעית. ביום הראשון שלך אתה לא תנצח אף אחד, ואתה לא אמור. אבל כל דקה שאתה על המזרן היא הפקדה בחשבון שתשתלם. אתה תלמד יותר בשעה אחת של אימון מאשר בשנה של צפייה בסרטונים ביוטיוב.

למה זה מרגיש קשה, וזה דווקא סימן טוב

הרבה אנשים יוצאים מהשיעור הראשון בתחושה כפולה: גם "וואו, זה היה מדהים" וגם "וואו, אני גרוע בזה לגמרי". אני רוצה שתדע מראש שזאת התחושה הנכונה. אם יצאת מהשיעור הראשון בתחושה שאתה מבין הכל, כנראה לא היית בשיעור ג'יו ג'יטסו.

יש סיבה מבנית לזה. בשיעור הראשון אתה לא מנסה ללמוד טכניקה אחת, אתה מנסה ללמוד שפה חדשה לגמרי. הגוף שלך מעולם לא היה במצבים האלה. אתה מבקש ממנו לזוז בכיוונים שהוא לא מכיר, בזמן שמישהו אחר נצמד אליו. זה עומס אדיר על המערכת, וזה בדיוק העומס שבונה את כל הדבר הזה שנקרא ג'יו ג'יטסו. אף אחד לא נולד שהוא יודע גיגיטסו, וזה כולל כל חגורה שחורה שאתה רואה על המזרן. אם אתה רוצה להבין לעומק למה דווקא "האומנות הרכה" מרגישה כל כך קשה בהתחלה, כתבתי על זה: למה האמנות הרכה מרגישה קשה בהתחלה.

ז'אן ז'אק מאצ'אדו, בן דוד של משפחת גרייסי שנולד בלי אצבעות ביד שמאל והפך לאחד מגדולי המורים והמתחרים בעולם, נשאל פעם מה הדרגה שלו. התשובה שלו היא בעיניי המשפט הכי חשוב שמתחיל יכול לשמוע: "אם תשאל אותי מה הדרגה שלי היום, אומר לך שאני חגורה לבנה שמעולם לא ויתר" ("I'm a white belt that never gave up"). תקלוט את העומק של זה. אדם שהוא חגורה שחורה דאן 8, מהטובים בכל הזמנים, מגדיר את עצמו כחגורה לבנה. ההבדל בינו לבינך ביום הראשון הוא לא כישרון ולא גנטיקה. ההבדל הוא שהוא לא ויתר. זה כל הסוד. כל הסוד.

מה קורה כשהשיעור נגמר

השיעור נגמר. בדרך כלל בלחיצות יד וחיבוק קצר וחם עם כל מי שהתאמנת מולו (לכל אקדמיה המנהג שלה, אצלנו זה פשוט וחברי). אתה מיוזע, עייף, וכנראה מחייך בלי לשים לב.

עכשיו יקרה אחד משני דברים. או שתרגיש סיפוק ותחושת הישג, "סוף סוף עשיתי את זה", ותדע מיד שאתה חוזר. או שתרגיש המום ולא בטוח, "לא יודע אם זה בשבילי". שתי התחושות לגיטימיות לגמרי. מה שאני מבקש ממך זה דבר אחד: אל תשפוט את ג'יו ג'יטסו ברזילאי לפי שיעור אחד. אף אחד לא יודע לרכוב על אופניים בנסיעה הראשונה. תן לזה שלושה-ארבעה שיעורים. עד אז, התנועות יתחילו להרגיש פחות זרות, תכיר כמה פרצופים, ותתחיל להבין למה אנשים מכורים לדבר הזה.

ופה אני רוצה לגעת בנקודה רחבה יותר. הרבה אנשים מגיעים לאקדמיה בתל אביב ובנתניה לא בגלל שהם רוצים להיות לוחמים. הם מגיעים כי הם חיפשו הגנה עצמית, או כושר, או דרך לפרוק לחץ אחרי יום עבודה. חלקם מעולם לא חשבו על עצמם כ"אנשי לחימה" עד שבוע לפני שנכנסו לדלת. וזה בסדר גמור. הגרייסי ג'יו ג'יטסו (Gracie Jiu Jitsu), הגרסה שפותחה בדגש על הגנה עצמית בידי משפחת גרייסי, הוא אחד הכלים היעילים בעולם להגנה עצמית בתל אביב ובכל מקום, במיוחד למי שקטן או חלש יותר מהתוקף, כי כל השיטה בנויה על מינוף וטכניקה במקום כוח (אם אתה רוצה להבין לעומק מה זה ג'יו ג'יטסו ברזילאי ומאיפה הוא בא, כתבתי על זה (מה זה בעצם ג'יו ג'יטסו ברזילאי). אבל מה שמחזיק אנשים על המזרן שנים זה לא ההגנה העצמית. זה הקהילה, ההתקדמות, והתחושה שכל שבוע אתה קצת פחות אותו אדם שעמד פעם מפוחד מחוץ לדלת.

היגיינה ובטיחות: הכללים הלא-כתובים שכדאי לדעת מראש

כדי שתרגיש בבית מהרגע הראשון, הנה הכללים שלא תמיד זוכרים להסביר למתחיל:

על המזרן הולכים יחפים, מחוץ למזרן אף פעם לא יחפים (כפכפים בשירותים, תמיד). זה לא קוסמטיקה, זה מונע פטרת ובעיות עור. בוא נקי לאימון, עם בגדים נקיים. אתה הולך להיות צמוד לאנשים, וגם הם אליך, אז זה כבוד הדדי בסיסי. ציפורניים גזורות, אמרנו, אבל זה חשוב פעמיים אז אמרתי פעמיים. אם אתה חולה (הצטננות, ובמיוחד כל דבר בעור), תישאר בבית. שבוע אחד בבית עדיף על להדביק חצי אקדמיה. ואם משהו כואב לך כאב אמיתי (לא מאמץ, כאב), תגיד למדריך. אנחנו לא קוראים מחשבות, ואנחנו מעדיפים לדעת.

זה נשמע הרבה, אבל זה נכנס תוך אימון-שניים והופך לטבע שני. כמו לחגור חגורת בטיחות באוטו.

כמה דברים פרקטיים לפני שאתה מתאם

גיל וכושר: אין גיל "מתאים" להתחיל. יש לנו על המזרן בתל אביב אנשים בשנות העשרים שלהם ואנשים בשנות החמישים והשישים. ג'יו ג'יטסו ברזילאי הוא מענפי הספורט הבודדים שאפשר להתחיל בהם בגיל מבוגר ולהתקדם בהם באמת, כי הוא לא תלוי בכוח מתפרץ או חיות נעורים אלא בטכניקה ועקרונות ביומכאנים.

גברים ונשים: מתאמנים יחד באימונים הרגילים, וזה עובד מצוין ובכבוד הדדי. במקביל, באקדמיה פועלת קבוצת נשים בלבד בתל אביב, למי שמעדיפה להתחיל בסביבה הזאת. שתי הדלתות פתוחות, את בוחרת.

כל כמה זמן לבוא: בהתחלה, פעמיים-שלוש בשבוע זה מצוין. מספיק כדי שהגוף יזכור משיעור לשיעור, לא יותר מדי כדי שלא תישבר. אבל גם פעם בשבוע עדיף על אפס. תתחיל איפה שאתה יכול.

איפה זה קורה: האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA מפעילה אימונים בתל אביב (יצחק שדה 29) ובנתניה (הצורן 4), ועוד סניפים ברחבי הארץ. אנחנו מלמדים את הגרסה הקלאסית של גרייסי ג'יו ג'יטסו, אותו ג'יוג'יצו שפותח בדגש על הגנה עצמית. אם אתה מחפש איפה להתחיל ג'יו ג'יטסו בתל אביב, זאת הכתובת.

שאלות נפוצות לפני השיעור הראשון

אני לגמרי לא בכושר. אני אחזיק מעמד שיעור שלם?

כן, כי אף אחד לא מצפה שתחזיק קצב של מתקדם. תעשה כמיטב יכולתך, תעצור לנשום כשצריך, ותשתה מים. הכושר מגיע מעצמו תוך כמה שבועות. אתה לא צריך כושר כדי להתחיל, אתה צריך להתחיל כדי להגיע לכושר. רוב מי שמתחיל גוגיטסו מגלה שהוא בכושר טוב יותר תוך חודש בלי בכלל לשים לב.

זה כואב? אני אצא עם חבורות?

ספורט מגע, אז מאמץ ולחץ קל אתה תרגיש. כאב אמיתי, בתקווה שלא, אם אתה טופח בזמן ומתאמן עם פרטנרים אחראים. חבורה קטנה פה ושם תקרה, כמו בכל פעילות גופנית. שריטות מציפורניים ארוכות הן הדבר הנפוץ, ולכן גוזרים ציפורניים. שיעור ראשון אצל מדריך אחראי הוא מהבטוחים שתעבור.

אני צריך לקנות Gi (חליפה) לפני השיעור הראשון?

לא. תבוא בבגדי ספורט נוחים וצמודים. את ה-Gi קונים רק כשמחליטים להמשיך, וגם אז נכוון אותך מה לקנות. בנוסף, יש אצלנו גם אימוני No-Gi (בלי חליפה).

אני מבוגר מדי בשביל להתחיל ג'יו ג'יטסו?

לא. אם אתה מספיק בריא להתחיל פעילות גופנית, אתה מספיק "צעיר" לג'יו ג'יטסו. הטכניקה מנצחת את הגיל, וזה בדיוק מה שהופך את הגיוגיטסו הברזילאי לכל כך מתאים למתחילים מבוגרים. תאמר למדריך אם יש לך מגבלה גופנית כלשהי, ונתאים.

מה אם אני מתבייש שכולם יראו אותי גרוע?

כולם היו פעם החדש, וכולם זוכרים את היום הראשון שלהם. אף אחד לא שופט מתחיל, כי כל מה שמתחיל עושה זה להזכיר לוותיקים מאיפה הם באו. אתה לא תהיה במרכז תשומת הלב. אתה תהיה האורח שכולם שמחים שבא. זה נכון בכל מועדון bjj בריא, ובמיוחד אצלנו.

מה ההבדל בין ג'יו ג'יטסו ברזילאי לקרב מגע או לאומנויות לחימה אחרות?

קרב מגע הוא שיטה עומדת שמתמקדת בנטרול מהיר. הג'יו גיטסו הברזילאי מתמחה במה שקורה כשעימות מגיע לקלינץ' או לקרקע, מצב שקורה בהרבה עימותים אמיתיים, ומאפשר לאדם קטן וחלש יותר לשלוט באדם גדול בלי להחליף מכות. שתי גישות שונות, וב-BJJ הדגש הוא על שליטה במקום פגיעה. הרבה אנשים שמתחילים ג'ו ג'יטסו מגלים שזה בדיוק מה שחיפשו בלי לדעת.

בוא נסגור את זה

חזרנו לדלת.

עכשיו אתה יודע מה לובשים, מה מביאים, מה קורה דקה אחרי דקה, למה לא ישברו אותך, ולמה ה-tap הוא חבר ולא אויב. הפחד לא ייעלם לגמרי, ואני לא רוצה שהוא ייעלם. קצת פרפרים זה סימן שאתה עושה משהו שחשוב לך. אבל עכשיו הפרפרים יודעים את הדרך.

נתראה על המזרן.

מי שרוצה להתחיל ג'יו ג'יטסו ברזילאי בתל אביב או בנתניה, או פשוט להבין איך נראה שיעור ראשון בלי להתחייב, מוזמן לכתוב לי בוואטסאפ. נבין מה אתה מחפש, נראה שזה מתאים, ונתאם לך אימון ניסיון. גם אם לא אצלנו, אעזור לכם למצוא מקום שקרוב אליכם ומתאים לכם.

תל אביב: יצחק שדה 29 | נתניה: הצורן 4

אפשר לראות את מערכת השעות כאן.

פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה דאן 3 Gracie Jiu Jitsu | האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA