למה אומרים שהאומנות הרכה קשה כל כך?

מאת: פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה | Gracie Jiu Jitsu | יוני 2026 | כ-14 דקות קריאה

יובל סיים את האימון הראשון שלו שכוב על הגב, בוהה בתקרה, מנסה להיזכר איך בדיוק עובד העניין הזה של לנשום. בחור גדול, חזק, מגיע מקרוספיט, מרים משקלים שאני מעדיף להסתכל עליהם מרחוק. שלושה מתאמנים, אף אחד מהם לא גדול ממנו, העבירו אותו במשך חמש דקות ממצב למצב כאילו הוא שק תפוחי אדמה. מנומס במיוחד, אבל שק.

"רגע," הוא אמר לי, עדיין על הגב. "לא אמרת לי שזו האומנות הרכה?"

אמרתי לו שכן. אמרתי.

"אז למה אני מרגיש כאילו עבר עליי טרקטור? איפה ה'רך'?"

חייכתי. את החיוך הזה אני מחייך כמה פעמים בשבוע. כי השאלה של יובל היא השאלה הכי טובה שמתחיל יכול לשאול בשיעור הראשון שלו, והיא גם כמעט תמיד מבוססת על אי-הבנה אחת קטנה שגוררת אחריה את כל התסכול. וזה לא רק יובל. את אותה שאלה בדיוק שואלת אותי גם הבחורה הרזה שמעולם לא עשתה ספורט, גם ההייטקיסט בן ה-45 שיושב מול מסך כל היום, וגם הספורטאי לשעבר שבטוח שיהיה לו קל. בוא נתקן את אי-ההבנה הזאת עכשיו, ואז כל מה שקרה ליובל על המזרן יתחיל להיראות הגיוני.

רך לפי מי?

ג'יו ג'יטסו ברזילאי קיבל מזמן את הכינוי "האומנות הרכה". בפורטוגזית קוראים לזה a arte suave, וזה כינוי יפה שגרם לאינספור מתחילים לחשוב שהם נכנסים לשיעור יוגה עם חליפה. הם טועים, אבל לא לגמרי. הם פשוט קוראים את המילה "רך" בהקשר לא נכון.

"רך" לא מתאר את מה שאתה מרגיש. הוא מתאר איך השיטה עובדת. בעימות פיזי, כוח, גודל ואתלטיות מעניקים יתרון, וזה נכון כמעט בכל שיטה. ג'יו ג'יטסו ברזילאי מלמד איך לצמצם את היתרון הזה. אתה לא מנסה להיות חזק יותר מהיריב. אתה לוקח את הכוח שלו ומפנה אותו נגדו. לא במובן ההוליוודי אלא במובן הביומכני.  מינוף במקום שריר. זווית במקום התנגשות. תזמון במקום מהירות. זה ה"רך", והוא נמצא בשיטה, לא בחוויה של מי שלומד אותה בפעם הראשונה.

הליו גרייסי, אחת הדמויות המרכזיות בפיתוח גרייסי ג'יו ג'יטסו, היה רזה, נמוך ולא חזק במיוחד. קרלוס גרייסי, אחיו, למד את הג'יו ג'יטסו היפני, ובהמשך בני המשפחה התאימו ופיתחו אותו. הליו לא יכול היה להישען על שיטה שמבוססת על כוח, כי כוח פשוט לא היה לו, אז הוא היה בין מי שהתאימו אותה למינוף, תזמון ומיקום במקום כוח גולמי. שיטה שבה אדם קטן יכול לשלוט באדם גדול וחזק ממנו, לא למרות הגודל של היריב אלא בעזרתו. הגישה הזאת ממחישה היטב למה ג'יו ג'יטסו מכונה 'האומנות הרכה'. והיא גם הסיבה שזה מרגיש קשה כל כך בהתחלה, כי הדבר הראשון שאתה צריך לוותר עליו הוא בדיוק מה שעבד לך כל החיים. הכוח.. אם היה לך.

הקו הזה, מהליו ועד אליי, הוא לא סיסמה. אני קיבלתי את החגורה השחורה שלי בשושלת ישירה: הליו גרייסי לימד את הוֹילר גרייסי, הוֹילר לימד את משה, ומשה לימד אותי. כשאני מסביר למתאמן מתחיל בתל אביב או בנתניה למה הוא לא צריך כוח, אני לא ממציא תיאוריה. אני מעביר הלאה בדיוק את מה שהליו בנה בשביל אנשים שאין להם כוח. עכשיו, אחרי שהבהרנו את זה, בוא נדבר על למה החודשים הראשונים מרגישים כמו עונש. יש לזה חמש סיבות שאני רואה אצל כמעט כל מתחיל, וכולן הגיוניות לחלוטין.

רך מול קשה: שתי משפחות של אומנויות לחימה

שווה לעצור רגע על המילה "רך", כי היא לא המצאה שיווקית. עולם אומנויות הלחימה מתחלק, בגסות, לשתי משפחות: שיטות "קשות" ושיטות "רכות". ההבדל ביניהן הוא לא כמה כואב, אלא איך כל אחת מתמודדת עם כוח.

שיטות קשות עונות לכוח בכוח. הן חוסמות, בולמות ומחזירות מכה במכה, ומסתמכות על מהירות, עוצמה ותזמון של חבטה. אגרוף הוא דוגמה מובהקת. גם מואי תאי, קראטה, טאקוונדו וקיקבוקסינג. ההיגיון פשוט: לייצר אפקט מהר, לפני שהיריב מייצר אותו עליך. כדי שזה יעבוד, בדרך כלל עוזר להיות גדול, חזק ומהיר.

שיטות רכות עובדות הפוך. במקום להתנגש בכוח, הן נכנעות לו ומפנות אותו לכיוון אחר. הרעיון עתיק, ומגיע מהמילה היפנית "ג'ו" (柔), שמשמעותה גמיש, מתפשר, נכנע. מאותו שורש בדיוק קיבלנו את הג'ודו ואת הג'יו ג'יטסו. גם אייקידו וטאי צ'י שייכים למשפחה הזאת. הדימוי הקלאסי הוא במבוק ברוח: הוא לא נשבר כי הוא מתכופף. במקום לעצור את הכוח של היריב, אתה רוכב עליו.

ג'יו ג'יטסו ברזילאי הוא בן מובהק של המשפחה הרכה, אבל עם פיתוח משלו. הוא לקח את עקרון הכניעה והמינוף והוריד אותו לקרקע, למקום שבו גודל וכוח מאבדים הרבה מהיתרון שלהם. שם, על המזרן, מתאמן קטן שיודע מה הוא עושה יכול לשלוט במישהו גדול ממנו בלי להחליף איתו אפילו מכה אחת. זה ההבדל בין להחזיר כוח בכוח לבין להפוך את הכוח של היריב לבעיה שלו.

בפועל החלוקה הזאת אף פעם לא חדה לגמרי. בג'ודו, שהוא רך בעיקרון, יש הטלות נחרצות מאוד. מתאגרף טוב משתמש בתזמון ובזווית בדיוק כמו ב"שיטה רכה". ולוחם MMA מערבב בין הכל לפי הצורך. אבל כשיטה, ג'יו ג'יטסו ברזילאי יושב עמוק בצד הרך של המפה, ושם גם הכוח שלו.

אז כשאני אומר "רך", אני לא מתכוון "קל". אני מתכוון לשיטה שמנצחת בלי להתעקש להיות החזקה בחדר. וזה, באופן קצת מצחיק, בדיוק מה שעושה אותה כל כך קשה ללמידה בהתחלה. כי כדי ללמוד להיות רך, אתה צריך קודם להפסיק להיות קשה.

סיבה ראשונה: אתה לומד שפה חדשה וגוף חדש בו זמנית

תאר לעצמך שמישהו מבקש ממך ללמוד סינית. עכשיו תאר לעצמך שבזמן שאתה לומד אותה, מישהו אחר מנסה להפיל אותך מהכיסא. זה בערך מה שקורה בשיעור הראשון של גיוגיטסו.

יש שפה שלמה שאתה לא מכיר. גארד (השכיבה על הגב שממנה שולטים ביריב עם הרגליים), מאונט (ישיבה על החזה של היריב), סייד קונטרול, סוויפ, פריים, בייס. כל מילה כזאת היא לא רק שם, היא תנועה, היא מצב, היא בעיה עם פתרון או פתרון לבעיה. ובזמן שאתה מנסה לזכור מה זה גארד, הגוף שלך מתבקש לעשות דברים שהוא לא עשה מעולם. לזוז מהירכיים. לדחוף בזווית. להישאר רגוע כשמישהו שוכב עליך. המוח עמוס, הגוף מבולבל, והכל קורה בזמן אמת מול אדם שלא משתף פעולה.

זאת לא חולשה שלך. זאת פשוט הצפה. אתה מנסה לבנות שני דברים ויותר, בבת אחת, אוצר מילים חדש ושליטה מוטורית חדשה, וזה לוקח זמן. הרבה זמן. וזה בסדר גמור. כל מי שמתאמן היום ג'יו ג'יטסו, בתל אביב או בכל מקום אחר בעולם, עבר בדיוק את ההצפה הזאת בהתחלה.

סיבה שנייה: האגו נכנס למזרן לפניך

זאת אולי הסיבה הקשה ביותר, כי היא לא טכנית. היא רגשית.

הבחור הגדול והחזק שמגיע לאימון הראשון מגיע עם הנחה שקטה: אני חזק, אני בכושר, אני אסתדר. ואז מתאמן רזה במשקל קל ב-25 קילו לוקח לו את הגב, מכניס חניקה, ומחכה בסבלנות שהוא יבין שהוא צריך להיכנע. ברגע הזה קורה משהו. לא לגוף. לאגו. כלומר.. גם לגוף.. אבל בעיקר לאגו.

יש בזה משהו יפה דווקא. ג'יו ג'יטסו ברזילאי הוא אחת המערכות היחידות שאני מכיר שמפרקת אגו בעדינות אבל בלי רחמים. אתה לא יכול להעמיד פנים על המזרן. אם אתה לא יודע, אתה נכנע, וזהו. וזה בדיוק ההבדל בין מתחיל שמתקדם למתחיל שנשאר תקוע. מי שמסוגל להשאיר את האגו בכניסה ולהיכנס פנימה כמתחיל אמיתי, מתקדם מהר. מי שנאבק כדי לא להפסיד, נשאר תקוע. גוגיטסו לא סולח לגאווה, אבל הוא נדיב מאוד עם ענווה. וזאת, אגב, אחת הסיבות שמתאמנות רבות מתקדמות מהר דווקא בהתחלה: פחות אגו להשאיר בכניסה.

סיבה שלישית: הגוף שלך מאחר אחרי הראש

יגיע שלב, אולי כבר בשבוע השני, שבו תבין בדיוק מה צריך לעשות. תראה את התנועה של היריב, תזהה את הטעות שלו, תדע איזה מהלך מתאים. ואז הגוף שלך פשוט... לא יגיב בזמן.

זה אחד התסכולים הגדולים של מתחילים, ואחד הסימנים הכי טובים להתקדמות. כשהראש מבין אבל הגוף עדיין מאחר, זה אומר שאתה בדיוק באמצע הבנייה. הידע כבר שם. השרירים עוד לא הטמיעו אותו. הדרך היחידה לסגור את הפער הזה היא חזרות, עוד חזרות, ואז עוד כמה אלפי חזרות. אין קיצור דרך, ואני יודע שזה לא מה שרצית לשמוע. ככה זה בג'ו ג'יטסו, וככה זה גם בכל מיומנות אמיתית אחרת שלמדת בחיים.

סיבה רביעית: בג'יו ג'יטסו ההתנגדות אמיתית

הרבה אומנויות לחימה מתאמנות בתרגול מתואם. אחד תוקף לפי תסריט, השני מגיב לפי תסריט, וכולם יודעים מראש מה הולך לקרות. זה נראה יפה. זה גם נכשל ברגע שמישהו מסרב לשחק לפי התסריט.

בג'יו ג'יטסו ברזילאי ההתנגדות חיה. בספארינג, הפרטנר שלך באמת מנסה לשלוט בך, באמת מנסה להכניע אותך, באמת לא רוצה שתצליח. אין תסריט. בגלל זה זה מרגיש קשה. ובדיוק בגלל זה זה עובד. כשמדובר בהגנה עצמית, ההבדל בין מה שתרגלת באוויר לבין מה שעשית מול התנגדות אמיתית הוא ההבדל בין לדעת על משהו לבין לדעת לעשות אותו.

זאת נקודה ששווה לדבר עליה ביושר, כי הרבה אנשים ששוקלים להתחיל להתאמן בקרב מגע בתל אביב כפתרון הגנה עצמית מגיעים מתוך אותו צורך בדיוק. קרב מגע היא שיטה בפני עצמה עם היסטוריה משלה, ואני לא בא להגיד עליה מילה רעה. אבל מי שמחפש מה קורה כשהקרב מגיע לקרקע, ועימותים רבים מגיעים לקלינץ' או לקרקע בשלב כזה או אחר, ימצא שדווקא הגיוגיטסו הברזילאי בנוי כולו סביב הרגע הזה. זה לא תחליף לכלום. זה פשוט הכלי שמתמחה בדיוק במקום שבו רוב האנשים הכי פגיעים. בדיוק מהסיבה הזאת ההתנגדות החיה היא לא באג של השיטה, היא הלב שלה.

סיבה חמישית: אין קיצורי דרך, ויש בזה בשורה

נתחיל ממה שלא נעים לשמוע. אי אפשר לרמות על המזרן. אין סרטון יוטיוב, אין טריק, אין שבוע קסם שבסופו פתאום אתה יודע ג'יו ג'יטסו. כל חגורה שחורה שפגשת בחיים עברה בדיוק את התקופה שאתה עובר עכשיו, על אותו מזרן, עם אותו תסכול, עם אותה תחושה של "אולי זה פשוט לא בשבילי".

ועכשיו הצד השני, שהוא דווקא משחרר. בגלל שאין קיצורי דרך, גם כישרון לבדו לא יעקוף אותך. בענפי ספורט מסוימים הגנטיקה מכריעה מההתחלה. גובה בכדורסל. מהירות בריצה. כוח מתפרץ באתלטיקה. בג'וג'יטסו, מי שמגיע באופן קבוע ומתמיד כמעט תמיד יעבור בסוף את מי שהיה מוכשר אבל לא הופיע. בסופו של דבר, זמן על המזרן שווה יותר מכישרון. זאת אולי המתנה הכי הוגנת שהאומנות הרכה נותנת לך, וזה גם אומר שהכל בידיים שלך. אין כאן מועדון סגור של מוכשרים מלידה. יש מזרן, ויש מי שחוזר אליו.

ואז קורה הדבר המוזר: זה נהיה רך

אחרי כמה חודשים, אם תמשיך להגיע, תשים לב לתופעה מצחיקה. אתה מתחיל לעבוד פחות קשה ולהשיג יותר. במקום להילחם בכוח, אתה מתחיל לזוז נכון. במקום להתנגד, אתה מתחיל לזרום. פתאום אתה מצליח לשמור גארד מול מישהו גדול בלי להזיע כמו בהתחלה, כי אתה כבר לא מנסה להחזיק אותו בשרירים. אתה מחזיק אותו במבנה.

הוג'ר גרייסי, נכדו של קרלוס גרייסי ואחד הלוחמים המעוטרים בתולדות הענף, עשרה תארי אלוף עולם ב-IBJJF, אמר משפט אחד שמתחילים שונאים ובוגרים מבינים:

"ג'יו ג'יטסו זה פשוט, רק צריך לעשות את זה נכון."

(Jiu Jitsu is simple, you just gotta do it right.)

הוא לא צוחק עליך. הוא מתאר את הרגע שבו האומנות הרכה סוף סוף הופכת לרכה גם בשבילך. הקושי בהתחלה הוא לא באג. הוא חלק מהתהליך שמוביל בדיוק לרגע הזה, ורוב מי שמתאמן ג יו ג יטסו בעקביות חווה אותו עם הזמן.

שוקלים להתחיל? מה באמת קורה בשיעור הראשון

נניח שכל מה שקראת עד עכשיו לא הבריח אותך אלא דווקא סיקרן אותך. יופי. בוא אספר לך מה באמת מחכה לך בשיעור ראשון, כדי שתגיע בלי ציפיות מוזרות.

אצלנו זורקים מתחילים לתוך ספארינג ביום הראשון. אבל לאט לאט. תלמד ליפול בלי להיפגע, תכיר כמה מצבים בסיסיים, תעשה חזרות איטיות עם פרטנר סבלני. אתה קובע את הקצב, אתה נכנע מתי שאתה רוצה, ואף אחד לא שם כדי לשבור אותך אלא כדי ללמד אותך. תהיה מבולבל, וזה חלק מהעניין. תהיה מותש בצורה שלא ציפית לה, כי גיוגיטסו ברזילאי מפעיל שרירים שלא ידעת שיש לך. אני באומנויות לחימה כבר 36 שנה ולימדתי את האימון הראשון הזה לאינספור מתחילים, ואני יכול להגיד לך מה קורה בסופו אצל רובם: תהיה להם אחת משתי מחשבות ברורות: אמאאאאאא או תנו לי עוד מזה!

זה הרגע להגיד משהו על ההתחלה עצמה. קרלוס גרייסי הבן, מייסד התאחדות ה-BJJ הבינלאומית ה-IBJJF, ניסח את זה בצורה שאני חוזר עליה בפני מתחילים כל הזמן:

"תמיד הייתי אוהד של הבסיס. אחרי שיש לך יסוד טוב וחזק, השאר מגיע באינסטינקט. החלק הקשה הוא ההתחלה."

(I've always been a fan of the basics. After you have a good solid foundation, the rest comes by instinct. The difficult part is the beginning.)

ההתחלה היא החלק הקשה. לא כי אתה לא מתאים. אלא כי ככה זה בנוי. מי שמבין את זה מראש, נשאר. מי שחושב שמשהו אצלו לא בסדר, עוזב בדיוק לפני שזה מתחיל להיות כיף.

המדריך הזה נכתב למתחילי BJJ ולכל מי ששוקל להתחיל BJJ ועדיין מהסס. באקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA אני מאמן מתחילים מאפס, ובניתי את האקדמיה כך שדווקא מי שלא נגע מעולם באומנות לחימה יוכל להיכנס בלי לפחד. חלקם מגיעים אחרי עשרים שנה בלי ספורט, חלקם בטוחים שהם מבוגרים מדי או לא בכושר מספיק, ורובם טועים לגבי עצמם. הדרך הכי פשוטה לבדוק אם זה בשבילך היא פשוט לבוא לאימון ניסיון ולראות איך זה מרגיש על הגוף שלך, לא בתיאוריה.

מה שאף אחד לא טורח להגיד לך על החודש הראשון

יש כמה דברים שמתחילים מגלים לבד, בדרך הקשה, ואני מעדיף להגיד אותם מראש. ראשית, תזכרו הכל לא נכון. תצאו מהשיעור בטוח שהבנתם תנועה, ובאימון הבא הגוף יעשה משהו אחר לגמרי. זה נורמלי. הזיכרון השרירי נבנה בחזרות, לא בהבנה, ולכן ההתקדמות מרגישה מקרטעת לפני שהיא מרגישה חלקה.

שנית, יהיו ימים שתרגיש שנסוגת אחורה. שבוע שעבר שמרת גארד יפה, השבוע מתאמן חדש לגמרי עבר אותך כאילו לא למדת כלום. גם זה נורמלי, וזה לא אומר שום דבר על הקצב שלך. ההתקדמות בג'יו ג'יטסו ברזילאי היא לא קו ישר כלפי מעלה, היא יותר כמו גרף של שוק המניות. הרבה זיגזגים, אבל המגמה הכללית עולה אם אתה ממשיך להופיע.

ושלישית, הדבר הכי חשוב: רוב מי שעוזב, עוזב בדיוק בנקודה שבה היה עומד להתחיל ליהנות. החודש הראשון הוא לא מדגם מייצג. הוא הקטע הכי תלול בכל המסע, והוא גם הכי קצר. מניסיוני, מי שעובר את ששת השבועות הראשונים מגדיל משמעותית את הסיכוי להמשיך.

שאלות שאני שומע כל הזמן

אני מבוגר מדי כדי להתחיל?

כמעט תמיד התשובה היא לא. יש לי מתאמנים שהתחילו אחרי גיל 40, 50 ואפילו בגילאי 60+. ג'יו ג'יטסו בנוי בדיוק בשביל זה, להשתמש בטכניקה במקום בכוח, וזה הופך אותה לאחת מאומנויות הלחימה הידידותיות ביותר לגיל מבוגר. אותו עיקרון שאיפשר לאדם רזה לשלוט בגדול ממנו עוזר גם למתאמנים מבוגרים יותר להתאמן מול צעירים, בהתאמת קצב ועומס. גיל לבדו לא פוסל אף אחד, אבל גם לא ערובה, ולכן מתחילים מאיפה שאתה נמצא, לא מאיפה שהיית בגיל 20.

אני לא בכושר, זאת בעיה?

לא. הכושר מגיע מהאימון, לא לפניו. אתה לא צריך להיות בכושר כדי להתחיל ג'וג'יטסו, אתה מתחיל ג'יו ג'יטסו כדי להיכנס לכושר. בשבועות הראשונים תתעייף מהר, וזה נורמלי לחלוטין. הגוף מסתגל מהר יותר ממה שאתה חושב.

אני אפצע?

כמו בכל ספורט מגע, גם בג'יו ג'יטסו ברזילאי יש סיכון לפציעות. אבל אין מכות (שאינן בהסכמה) והכל מבוקר, ולכן עם פרטנרים אחראיים, אימון מדורג וכניעה בזמן אפשר לצמצם אותו משמעותית. הכלי הכי חשוב לבטיחות הוא הכניעה בזמן, וכתבתי על זה בנפרד במדריך להכנע או לא להכנע.

כמה זמן עד שזה מפסיק להיות כל כך קשה?

שונה מאדם לאדם, אבל אצל רוב האנשים אחרי שלושה עד שישה חודשים של אימון קבוע משהו מתחיל להתחבר. זה לא נהיה קל בבת אחת, אבל זה מפסיק להרגיש כמו קיר. אם אתה רוצה להבין למה דווקא בשלב הזה אתה מרגיש שאתה יודע פחות, קרא על אפקט דאנינג-קרוגר ב-BJJ.

גי או נו-גי להתחלה?

שניהם מצוינים, ואין תשובה אחת נכונה. אם אתה לגמרי מתלבט מה זה בכלל ההבדל, התחל מהבסיס וקרא מה ההבדלים בין הסגנונות. בפועל, רוב המתחילים מתאמנים בשני הפורמטים וזה רק עוזר.

כמה פעמים בשבוע צריך להגיע כדי שזה יתחיל לעבוד?

פעמיים בשבוע זאת נקודת פתיחה טובה, ושלוש פעמים בשבוע כבר מקדמות יפה. אבל המספר פחות חשוב מהעקביות. עדיף להגיע פעם בשבוע באופן קבוע לאורך שנה מאשר חמש פעמים בשבוע שבועיים ואז להיעלם. הגוף מתגמל עקביות, לא התקפי התלהבות.

אז כן, האומנות הרכה קשה. וזה בדיוק העניין

הקושי בהתחלה הוא לא סימן שמשהו לא בסדר. הוא סימן שאתה לומד משהו אמיתי, משהו שלא ניתן לזייף, משהו שמתחיל קשה דווקא כדי שיוכל להפוך אחר כך לרך. כל מי שמתאמן היום בקלות יחסית, התחיל בדיוק במקום שבו אתה עכשיו: על הגב, מבולבל, שואל איפה ה'רך'.

יובל, אגב, נשאר. הוא מגיע שלוש פעמים בשבוע. הוא עדיין מתעצבן לפעמים, אבל כבר מזמן הפסיק לשאול למה זה קשה. עכשיו הוא שואל שאלות אחרות, שאלות של מישהו שמתחיל להבין. וזה כל ההבדל.

אנחנו מאמנים ג'יו ג'יטסו ו-MMA בתל אביב ובנתניה, כולל קבוצת נשים נפרדת. מי שרוצה להתחיל גיוגיטסו ברזילאי בתל אביב או בנתניה ולא בטוח שהוא "בנוי לזה", מוזמן לכתוב לי בוואטסאפ. נדבר, נראה אם זה מתאים, ונקבע אימון ניסיון. בלי לחץ. הלחץ כבר יחכה לך על המזרן, ותתפלא כמה מהר תתחיל לחבב אותו. ואם אתם גרים באיזור טבעון, חיפה, חדרה, טירת כרמל או מודיעין, יש לנו סניפים גם שם! צרו קשר ואפנה אתכם.

קליק אחד ואתה אצלי בוואטסאפ, נקבע אימון ניסיון

תל אביב: יצחק שדה 29 | נתניה: הצורן 4

פרופסור איתי ליבוביץ, חגורה שחורה, Gracie Jiu Jitsu, האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA, תל אביב ונתניה.