הליו גרייסי: האיש שהפך חולשה לשיטה

מאת: פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה דרגה 3, Gracie Jiu Jitsu | ספטמבר 2026 | ~11 דקות קריאה

הדקה השלוש עשרה של הקרב. אצטדיון המרקנה בריו דה ז'ניירו, אוקטובר 1951. עשרות אלפי צופים ביציעים. על המזרן, אדם ששוקל בקושי 63 קילו, והיד שלו נמצאת בתוך בריח כתף של אלוף ג'ודו יפני שכבד ממנו בעשרות קילוגרמים.

היד נשברת.

הוא לא מוותר.

זה לא סיפור על גיבור על. זה סיפור על האיש שבזכותו אני עומד היום על מזרן בתל אביב ומלמד אנשים רגילים, קטנים, גדולים, צעירים ומבוגרים, איך להגן על עצמם בלי להיות החזקים בחדר. קוראים לו הליו גרייסי, ובלעדיו אין ג'יו ג'יטסו ברזילאי כמו שאנחנו מכירים אותו.

אז תרשו לי לספר לכם על האיש הזה. לא את גרסת האגדה המצוחצחת, אלא את הסיפור האמיתי. כולל החלקים שבהם הוא מפסיד. דווקא בגללם הוא גדול.

הילד שאמרו לו לשבת בצד

הליו גרייסי נולד ב-1913 בבלם שבצפון ברזיל, הצעיר מבין האחים במשפחת גרייסי. לפי הסיפור המשפחתי, הוא היה ילד חלש וחולני. סחרחורות, התעלפויות, רופאים שממליצים לו להימנע ממאמץ פיזי. בזמן שאחיו הגדול קרלוס לימד את אומנות הלחימה שלמד ממאסטר יפני, הליו ישב בצד וצפה.

שנים של צפייה. בלי לגעת במזרן.

עכשיו תעצרו רגע ותחשבו על זה. כמה אנשים אתם מכירים שהיו הופכים את הישיבה בצד לזהות? "אני לא בנוי לזה". "זה לא בשבילי". "אין לי את הגוף המתאים". אני שומע את המשפטים האלה כמעט כל שבוע באקדמיה בתל אביב, בדרך כלל מאנשים שעומדים רגע לפני האימון הראשון שלהם ובטוחים שכולם שם ענקים עשויים מפלדה.

הליו עשה משהו אחר. הוא צפה, ולמד, ושינן. וכשהגיע הרגע שלו, לפי אותו סיפור משפחתי, תלמיד הגיע לשיעור פרטי עם קרלוס, אחיו הגדול של הליו, שאיחר, והליו בן ה-16 הציע ללמד במקומו. בסוף השיעור התלמיד ביקש להמשיך ללמוד דווקא איתו.

חשוב לי להיות מדויק כאן, כי אני לא אוהב אגדות שמוכרות את עצמן כהיסטוריה: חלק מהפרטים האלה הם נרטיב משפחתי, שעבר עיבוד ושכתוב לאורך השנים, וגם בתוך משפחת גרייסי יש ויכוחים על מי תרם מה. מה שלא שנוי במחלוקת הוא התוצאה. הליו גרייסי הפך לאחת הדמויות המרכזיות בפיתוח השיטה שהיום קוראים לה גרייסי ג'יו ג'יטסו, או בשמה הרחב יותר, ג'יו ג'יטסו ברזילאי.

מה הליו באמת שינה (ומה הוא לא המציא לבד)

בואו נעשה סדר, כי סביב ההיסטוריה של ה-BJJ יש יותר מיתוסים מאשר סביב רוב אומנויות הלחימה.

הבסיס הגיע מיפן. לוחם יפני בשם מיטסויו מאדה, תלמיד של בית הספר לג'ודו, הקודוקאן, הגיע לברזיל בתחילת המאה העשרים והעביר את הידע שלו לקרלוס גרייסי, אחיו הבכור של הליו. השם עצמו, ג'יו ג'יטסו, הוא גלגול של המונח היפני ג'וּ-ג'וּטסוּ, "האומנות הרכה". אגב, הדרך מיפנית דרך פורטוגזית ברזילאית לעברית הייתה כנראה מהמורות רציניות, כי בעברית השם נחת בערך בכל צורה אפשרית: גיוגיטסו, גוגיטסו, ג'וג'יטסו, גיגיטסו ואפילו ג יו ג יטסו עם רווחים. כולם מתכוונים לאותו דבר.

אז מה המשפחה, והליו בתוכה, שינתה?

את נקודת המוצא. הטכניקות שהגיעו מיפן נבנו על ידי לוחמים ובשביל לוחמים. אנשים חזקים, מהירים, אתלטים. הליו, לפי הסיפור, פשוט לא היה כזה. וכשהוא התחיל סוף סוף להתאמן וללמד, הוא נתקל שוב ושוב באותה בעיה: טכניקה שדורשת כוח מתפרץ או מהירות, לא עוזרת למי שאין לו אותם.

אז הוא התאים. לאט, בשיטתיות, יחד עם אחיו ותלמידיהם, נבנתה גרסה שנשענת על שלושה דברים שכל אחד יכול לפתח: מינוף, תזמון ופוזיציה. במקום להרים את היריב, מזיזים את עצמך. במקום להתנגד לכוח, מנתבים אותו. במקום לנצח מהר, שורדים לאט, עד שהיריב הגדול מתעייף ועושה טעות.

איך זה נראה בפועל? קחו את הדוגמה הכי בסיסית שיש בגיוגיטסו: אתה על הגב, מישהו כבד יושב עליך. בכל אומנות לחימה שנשענת על כוח, זה סוף הסיפור. בשיטה של הליו, זאת בכלל לא תחנה סופית, זאת פוזיציה עם שם, עם תוכנית עבודה ועם דרכים לצאת ממנה. המאונט, הפריימים, עבודת הירכיים, כל הארכיטקטורה הזאת קיימת כדי שהאדם שמתחת ישרוד, יתהפך, וינצח. מלמטה. תחשבו רגע כמה זה מנוגד לאינטואיציה, ואז תחשבו איזה מין אדם צריך להיות כדי לבנות שיטה שלמה מנקודת המבט של מי שנמצא מתחת.

אדם שבילה שם הרבה. זה מי.

מי שקרא את הבלוג שלי על העיקרון של Position Before Submission יזהה כאן את השורשים. הרעיון שקודם משתלטים על המצב ורק אחר כך מסיימים אותו הוא לא טריק טקטי. הוא תפיסת עולם אסטרטגית שנולדה מתוך מגבלה גופנית של אדם אחד, והפכה לשיטה שעובדת לכולם.

וכאן אני חייב לעצור את מי שכבר רץ קדימה עם הכותרת "הליו המציא את הג'יו ג'יטסו". לא. גם בתוך המשפחה יש גרסאות שונות, וההיסטוריונים של הספורט נוטים לחלוק כבוד גם לקרלוס, גם לתלמידים מוקדמים אחרים וגם למקורות היפניים. האמת ההוגנת היא שזאת הייתה עבודה של דורות. אבל הליו היה זה שהפך את החולשה שלו עצמו למעבדה. ובזה הוא היה יחיד.

מרקנה 1951: השבר שבנה מורשת

נחזור לרגע שממנו התחלנו.

בשנות הארבעים והחמישים, קרבות אתגר היו דבר שבשגרה בברזיל. ואלה טודו, "הכל מותר". הליו, שכבר היה שם מוכר, הפך לפנים של הג'יו ג'יטסו המקומי מול כל מי שהגיע לאתגר. ב-1951 הוא ניצח בקרב מרשים את הלוחם היפני קאטו, סגנו של קימורה והמדורג 2 בעולם, כשהוא חונק אותו עד איבוד הכרה. על חניקות, אגב, הייתה להליו דעה מגובשת. הוא ניסח את זה במשפט שאני מצטט לתלמידים שלי עד היום:

"לחניקה, אין 'בחורים קשוחים'." (הליו גרייסי)

אפשר להיות שרירי, אפשר להיות אמיץ, אפשר לספוג מכות כמו קיר ואפשר לא להכנע לכאב של בריח. מול חניקה נכונה כל זה לא משנה. זה אחד הדברים ששכנעו אותי, עוד לפני שהבנתי לעומק את השיטה, שיש כאן משהו אחר. לא תחרות של מי חזק יותר, אלא של מי מדויק יותר. המוטו של מייסד קרב המגע, אימי ליכטנפלד, באה לידי ביטוי מלא בג'יו ג'יטסו: "פעל לפי יכולתך, אך פעל נכון". עוד על הדמיון והשוני בין קרב מגע לג'יו ג'יטסו, בבלוג שכתבתי לא מזמן.

הניצחון על קאטו הוביל לאתגר הגדול מכולם: מסאהיקו קימורה, מגדולי הג'ודוקות בהיסטוריה של יפן. ההערכות לגבי המשקלים משתנות ממקור למקור, אבל על דבר אחד אין ויכוח: קימורה היה גדול, כבד וחזק משמעותית מהליו, וגם טכנאי ברמה עולמית. הטופ של הטופ. הקרב נערך באצטדיון המרקנה מול קהל עצום.

קימורה שלט. אחרי כשלוש עשרה דקות הוא תפס את זרועו של הליו בבריח הכתף המסתובב שנקרא ביפנית גיאקו-אודה-גראמי. הליו לא טפח. הזרוע נפגעה, ולפי חלק מהתיאורים נשברה, והוא עדיין לא טפח. הפינה שלו זרקה את המגבת וסיימה את הקרב.

הליו הפסיד. ובכל זאת, משהו מוזר קרה אחרי הקרב הזה: הכבוד אליו רק גדל. קימורה עצמו, כך מספרים, התרשם כל כך מהעמידות של האיש הקטן שהתחרה מולו, והבריח שסיים את הקרב נקרא מאז "קימורה" בעולם ה-BJJ, תזכורת קבועה לערב ההוא במרקנה. אבל למה בעצם קימורה שניצח נתן כבוד שכזה? הסיפור הוא הנרטיב. או הנרטיב הוא הסיפור. לפני הקרב קימורה זילזל בהליו. בהתחלה כששלח את קאטו להלחם בו (הליו קרא תיגר על קימורה מלכתחילה והאחרון ענה לאתגר "קודם תנצח את הסגן שלי") ולפני הקרב שאמר שאם הליו ישרוד 3 דקות הוא יראה בו כמנצח. הוא שרד 13 דקות. קימורה אמר שלא ידע שג'יו ג'יטסו כזה קיים מחוץ לברזיל והזמין את הליו ללמד בקודוקאן, בית הספר הראשי לג'ודו. הליו סרב.

עכשיו, חשוב לי לומר משהו למתאמנים שלי שקוראים את זה: אל תיקחו מהסיפור הזה את הלקח הלא נכון. אני מלמד בדיוק את ההפך, לטפוח בזמן זה חוכמה ולא חולשה. הליו פעל בזירה של קרבות ראווה, בתקופה אחרת, עם חוקים אחרים ומחיר אחר. המטרות שלו היו לבחון את עצמו מול הטובים ביותר, החזיק את הכבוד הלאומי של ברזיל מול יפן וכמובן, שיווק השיטה שפיתח. מה שכן שווה לקחת מהערב ההוא הוא העיקרון שמאחורי העקשנות: היכולת להישאר בתוך מצב קשה בלי להתפרק. את זה מפתחים באימון, בשליטה, ובלי לשבור ידיים.

שלוש שעות וארבעים דקות

אם קרב קימורה הוא הרגע המפורסם, הקרב מול ולדמאר סנטנה ב-1955 הוא בעיניי הרגע שמסביר את האיש.

סנטנה היה תלמיד לשעבר של האקדמיה של גרייסי. צעיר מהליו בהרבה, כבד ממנו משמעותית, ובשיאו הפיזי. הליו היה כבר בן 42, בגיל שבו רוב האנשים בטוחים שהקריירה הספורטיבית שלהם מאחוריהם. הקרב נמשך, תחזיקו חזק, כשלוש שעות וארבעים דקות ללא הפסקות, אחד הקרבות הרצופים הארוכים שתועדו אי פעם. בסופו סנטנה ניצח.

שימו לב מה יש לנו כאן: שני הקרבות הכי מפורסמים של האיש שנחשב לאבי השיטה הם הפסדים.

וזה בדיוק העניין. הליו לא בנה שיטה שמבטיחה ניצחון לכל אחד בכל מצב. מי שמוכר לכם הבטחה כזאת, תחשדו בו. הוא בנה שיטה שמאפשרת לקטן לשרוד מול גדול, להחזיק מעמד, למצות את הסיכוי שלו עד הסוף. בן 42 מול אלוף צעיר, כמעט ארבע שעות. תמצאו לי עוד דוגמה כזאת בספורט העולמי.

יש ציטוט של הליו שמסכם את התפיסה הזאת טוב יותר מכל ניתוח שלי:

"אני לא מביס את היריבים שלי. הם מביסים את עצמם." (הליו גרייסי)

תקראו את זה שוב לאט. זאת לא יהירות. זאת תוכנית עבודה. אתה שורד, אתה שומר על הגנה, אתה לא נותן שום דבר מתנה, ואתה מחכה. היריב, שרגיל לנצח מהר, מתחיל למהר. מי שממהר טועה. מי שטועה, מפסיד. כל מי שעשה אצלנו כמה חודשים של אימונים מכיר את הרגע שבו זה מתחבר.

ויש עוד שכבה בסיפור סנטנה, שרוב האנשים מפספסים. סנטנה היה תלמיד של האקדמיה. כלומר, הליו נלחם נגד הידע של עצמו, נגד שיטה שהוא עצמו עזר ללטש, אצל אדם צעיר וחזק ממנו. העובדה שזה בכלל נמשך כמעט ארבע שעות היא ההוכחה הכי חזקה שיש לכך שהשיטה עובדת: כשהטכניקה שווה, הכוח והגיל מתחילים לדבר, וגם אז, לאט מאוד. בשבילי, בתור מי שמלמד את הג'ו ג'יטסו הזה כבר שנים, זה השיעור החשוב מכולם. לא "איך לנצח תמיד", אלא "איך לא להישבר אף פעם". היקסון גרייסי אמר "לפעמים אתה לא חייב לנצח. אתה לא יכול לנצח. אבל אין לזה קשר להפסד".

ההוכחה שהגיעה 40 שנה אחרי מרקנה

אם נשארתם עם ספק לגבי מה שהליו בנה, ההיסטוריה סיפקה את המבחן הסופי דווקא בארצות הברית, שנים אחרי שהוא כבר היה סבא.

ב-1993 עלה לאוויר אירוע חדש ומשונה בשם UFC, טורניר שבו לוחמים מסגנונות שונים נפגשים כמעט ללא חוקים, כדי לענות אחת ולתמיד על השאלה הישנה: איזו אומנות לחימה עובדת באמת? מאחורי הרעיון עמד הוריון גרייסי, בנו הבכור של הליו, שהיגר לאמריקה ולימד שם את שיטת המשפחה מתוך מוסך.

והנה הפרט שהופך את זה לגאוני: המשפחה לא שלחה לזירה את הלוחם הכי גדול והכי שרירי שלה (היקסון). היא שלחה בכוונה את הויס גרייסי, בחור רזה במשקל בינוני, רחוק מלהיות מפחיד. בדיוק בגלל זה. הויס ניצח את הטורניר הראשון, ואחר כך עוד שניים, כשהוא מכניע מתאגרפים, מתאבקים ולוחמי קראטה גדולים ממנו בהרבה. העולם עמד המום מול מה שברזיל כבר ידעה ארבעים שנה: הקטן יכול לנצח את הגדול, אם הוא יודע מה הוא עושה על הקרקע.

כל תעשיית ה-MMA המודרנית, זו שמגלגלת היום מיליארדים, נולדה מאותו רגע. והרגע הזה נולד מהילד החולני מבלם. כשמישהו שואל אותי למה באקדמיה שלנו מלמדים גם BJJ וגם MMA תחת קורת גג אחת, זאת התשובה: זה מעולם לא היו שני עולמות נפרדים. אחד נולד מתוך השני. היום העולמות מחולקים: ג'יו ג'יטסו ספורטיבי, MMA והגנה עצמית. שלושה ממדים נפרדים שחלק גדול מהאקדמיות בכלל לא מלמד. הרוב מלמדים ספורט. חלק ממי שמתאמן ב-MMA בכלל לא עושה ג'יו ג'יטסו. והגנה עצמית היא כמעט שם נרדף לקרב מגע. הגרייסי ג'יו ג'יטסו הוא הכל. הוא התחיל כהגנה עצמית, המשיך בקרבות ואלו טודו ו-MMA להוכחת יעילות השיטה, ותחרויות ספורט מאז אמצע המאה ה-20.

למה זה רלוונטי לכל מי שנכנס לאקדמיה היום

בואו נודה על האמת: רוב האנשים שמגיעים לאימון ראשון אצלנו בתל אביב לא מתעניינים בהיסטוריה של ברזיל בשנות החמישים. הם רוצים לדעת מה מחכה להם בשיעור הראשון, אם הם ישרדו אותו, ואם זה בכלל מתאים להם.

אז הנה הקשר, והוא ישיר לגמרי. אני מלמד לפי הפילטר של הליו גרייסי. מאמנים, על פי רוב, היו תלמידים מוכשרים ו/או ספורטאים מובילים שהתקדמו להדרכה. אבל הם לא הממוצע. אני גבר בן 45, נע בין 82 ק"ג ל-102 ק"ג, תלוי תקופה, עם יכולות פיזיות ואולי קצת כשרון. מה שאני יכול לעשות לא רלוונטי לרוב האנשים. פילטר הליו גרייסי אומר שאני לא מלמד מה שאני יכול לבצע. אני לא מלמד טכניקות שנשענות על יכולות פיזיות. אני מלמד מה שכולם יוכלו לבצע. אני אלמד טכניקות שהאדם הקטן על המזרן יוכל לבצע בהצלחה על האדם הגדול על המזרן. כל מה שהליו פיתח מתוך המגבלות של הגוף שלו הוא בדיוק מה שהופך את הג'יו ג'יטסו לאומנות הלחימה הכי מתאימה לאנשים שאינם "טיפוס הלוחם" הקלאסי. האישה ששוקלת 55 קילו ורוצה כלים אמיתיים של הגנה עצמית. הגבר בן הארבעים פלוס שבטוח שהוא פספס את הרכבת. ההייטקיסט שלא עשה ספורט מסודר מהצבא. הנער שסובל מבריונות ולא בנוי לתגובת נגד של אגרופים.

השיטה לא שואלת כמה כוח יש לך. היא שואלת אם למדת להשתמש במה שיש. מינוף עובד אצל כולם, כי פיזיקה לא בודקת גיל או BMI. וזאת בדיוק הסיבה שנשים רבות כל כך בוחרות דווקא בג'יו ג'יטסו: זו אחת האומנויות היחידות שבנויה מהיסוד סביב תרחיש שבו הצד השני גדול וחזק יותר.

דרך אגב, הליו עצמו המשיך ללמד ולהתאמן עד שנותיו האחרונות, ונפטר ב-2009, בגיל 95. בתמונות המאוחרות רואים אדם צנום, מבוגר מאוד, בחליפת Gi פשוטה, עם מבט שקט לחלוטין. ככה נראה מי שבנה את החיים שלו סביב עיקרון אחד פשוט: טכניקה שנבנתה נכון לא פגה. גוגיטסו, כמו שכמה מהתלמידים הוותיקים שלי אוהבים להגיד בחיוך, זה לכל החיים.

ובזה בדיוק העניין. באתי מעולם שבו מודדים אנשים לפי כמה הם מרימים בחדר כושר ומאיזה גיל הם "כבר לא בעניינים". הליו שבר את שני המדדים האלה בבת אחת. הוא לא היה החזק, ולא היה הצעיר, והוא זה שנשאר על המזרן אחרי שכולם הלכו הביתה. בכל פעם שנכנס אליי לאולם מתאמן חדש בן חמישים שמתנצל מראש על הכושר שלו, אני נזכר באיש הזה ומחייך.

מהליו עד יצחק שדה 29: השושלת

אחד הדברים שאני הכי גאה בהם באקדמיה שלנו הוא שהחיבור לסיפור הזה אינו סיסמה שיווקית. הוא שושלת ממשית, אדם לאדם.

הליו גרייסי לימד את בניו, וביניהם הוילר גרייסי, מהטכנאים המוערכים בתולדות המשפחה. הוילר העניק חגורה שחורה למשה, ומשה העניק אותה לי. איתי ליבוביץ, חגורה שחורה דרגה 3, שלוש לחיצות יד מהאיש מהמרקנה. כשאני מלמד את הבסיס של ההגנה העצמית באקדמיה, אני מלמד את אותם עקרונות שהליו ליטש, שעברו אליי בשרשרת מסירה חיה, לא דרך סרטוני יוטיוב.

זה גם מה שמבדיל גרייסי ג'יו ג'יטסו מהזרם הספורטיבי הכללי של ה-BJJ, ואם ההבדל הזה מסקרן אתכם, כתבתי עליו בלוג שלם. בקצרה: אצלנו ההגנה העצמית היא לא תוספת. היא נקודת המוצא, בדיוק כמו שהייתה אצל הליו. קודם ללמוד לשרוד מול תוקף גדול יותר בעולם האמיתי, אחר כך לשכלל משחק תחרותי על המזרן.

ובשביל הסקרנים, כתבתי גם מדריך מלא על מה זה בכלל ג'יו ג'יטסו ברזילאי, למי שרוצה את התמונה הרחבה, מהשורשים ביפן ועד המזרנים של היום.

מה הייתי רוצה שתיקחו מהסיפור הזה

אני אגיד את זה הכי פשוט שאני יכול.

הליו גרייסי לא נהיה גדול למרות החולשה שלו. הוא נהיה גדול בגללה. המגבלה היא זו שאילצה אותו לשאול את השאלה הנכונה: איך מנצחים בלי כוח? והתשובה שלו, שנבנתה לאורך עשרות שנים של אימונים, קרבות והוראה, היא השיטה שאני מלמד היום.

אז בפעם הבאה שאתם תופסים את עצמכם אומרים "אני לא בנוי לזה", תיזכרו בילד מבלם שישב בצד וצפה. הוא גם היה בטוח שהוא לא בנוי לזה. ההבדל היחיד בינו לבין אלפי אנשים אחרים עם אותה מחשבה הוא שהוא בכל זאת עלה על המזרן.

ועוד דבר אחד, קטן אבל חשוב. שום דבר במה שקראתם כאן לא דורש מכם להיות הליו גרייסי. לא צריך לשרוד קרב של ארבע שעות, לא צריך יד שבורה במרקנה, ולא צריך להקדיש את החיים לשיטה. צריך בסך הכל להגיע פעמיים שלוש בשבוע, ללמוד עיקרון אחד בכל פעם, ולתת לגוף לצבור את הידע בקצב שלו. השאר, כמו שאומרים אצלנו על המזרן, כבר יגיע לבד.

המזרן שלנו נמצא ביצחק שדה 29, תל אביב. אימון ניסיון אפשר לתאם בהודעת וואטסאפ אחת, ואם אתם עדיין מתלבטים איזו אקדמיה מתאימה לכם, כתבתי גם מדריך כן לגמרי על איך בוחרים. מה שהליו הוכיח במרקנה מול ענק יפני, אתם מוזמנים לגלות בקצב שלכם, בסביבה בטוחה, עם אנשים שיעזרו לכם בכל שלב.

הוא הפך חולשה לשיטה. אתם צריכים רק להביא את עצמכם.

שאלות נפוצות על הליו גרייסי

מי היה הליו גרייסי?

הליו גרייסי (1913-2009) היה מאומני הלחימה המשפיעים במאה העשרים, ומהדמויות המרכזיות בפיתוח הג'יו ג'יטסו הברזילאי וגרסתו המשפחתית, גרייסי ג'יו ג'יטסו. יחד עם אחיו קרלוס ובני משפחה נוספים, הוא התאים את האומנות היפנית שהגיעה לברזיל כך שתתאים גם לאנשים קטנים וחלשים יחסית, על בסיס מינוף, תזמון ופוזיציה.

האם הליו גרייסי המציא את הג'יו ג'יטסו הברזילאי?

לא לבד, וכל ניסוח אחר עושה עוול להיסטוריה. הבסיס הגיע מהלוחם היפני מיטסויו מאדה, שלימד את קרלוס גרייסי. הפיתוח היה מפעל משפחתי רב דורי, והליו היה מהדמויות המרכזיות בו, במיוחד בהתאמת השיטה למתאמן הקטן והחלש. גם בתוך משפחת גרייסי קיימות גרסאות שונות לחלוקת הקרדיט.

מה היה קרב קימורה נגד הליו גרייסי?

ב-1951 התמודד הליו באצטדיון המרקנה בריו מול מסאהיקו קימורה, מגדולי הג'ודוקות של יפן, שהיה גדול וכבד ממנו משמעותית. קימורה ניצח באמצעות בריח כתף שפגע בזרועו של הליו, שסירב להיכנע עד שפינתו זרקה את המגבת. הבריח נקרא מאז "קימורה" בעולם הגראפלינג, על שם המנצח, אבל הקרב דווקא ביסס את מעמדו של הליו כסמל של עמידות.

האם ג'יו ג'יטסו באמת מתאים לאנשים קטנים או לא חזקים?

זו בדיוק נקודת המוצא של השיטה. הליו פיתח את הגרסה שלו מפני שהטכניקות המקוריות דרשו כוח ומהירות שלא היו לו. ג'יו ג'יטסו ברזילאי בנוי סביב ההנחה שהיריב גדול וחזק ממך, ולכן מתאים במיוחד לנשים, למתבגרים, למבוגרים ולכל מי שלא מזהה את עצמו כ"טיפוס לוחם". באימונים בתל אביב אצלנו מתאמנים גברים ונשים בכל הגילאים והמידות.

עד איזה גיל התאמן הליו גרייסי?

עד סוף חייו כמעט. הוא המשיך ללמד ולהתאמן גם בשנות התשעים לחייו, ונפטר ב-2009 בגיל 95. בקרב המפורסם מול ולדמאר סנטנה ב-1955 הוא החזיק מעמד כשלוש שעות וארבעים דקות ברציפות, בהיותו בן 42. מי שחושב שהוא מבוגר מדי לג'יוג'יצו מוזמן לעשות את החשבון.

מה הקשר בין הליו גרייסי לאקדמיה בתל אביב?

קשר של שושלת ישירה. הליו לימד את בנו הוילר גרייסי, הוילר העניק חגורה שחורה למורה של איתי ליבוביץ, ואיתי, חגורה שחורה דרגה 3, מלמד היום את אותם עקרונות באקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA בתל אביב. השיטה עוברת ממורה לתלמיד ברצף חי מאז ימיו של הליו.

מה ההבדל בין גרייסי ג'יו ג'יטסו ל-BJJ ספורטיבי?

ההבדל המרכזי הוא נקודת המוצא. גרייסי ג'יו ג'יטסו, ברוח דרכו של הליו, מתחיל מהגנה עצמית: לשרוד מול תוקף גדול יותר בתנאי עולם אמיתי, כולל מכות. הזרם הספורטיבי מתמקד בתחרויות עם חוקים, ניקוד ומשקלים. באקדמיה שלנו לומדים קודם את הבסיס ההגנתי, ומי שרוצה ממשיך גם לכיוון הספורטיבי.

פרופסור איתי ליבוביץ | האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA | תל אביב, יצחק שדה 29