חניקות או בריחים בג'יו ג'יטסו: איזו הכנעה באמת יותר אפקטיבית?

מאת: פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה דרגה 3, Gracie Jiu Jitsu | אוקטובר 2026 | ~14 דקות קריאה

"מה עדיף, חניקה או בריח?"

את השאלה הזאת אני שומע לפחות פעם בחודש, בדרך כלל אחרי אימון, בדרך כלל ממתאמנת או ממתאמן חדשים שעוד מתנשפים, ובדרך כלל בטון של מי שמחפשים תשובה של מילה אחת. (מי ששואלים כאן הם דמות מורכבת להמחשה. אבל מי שמתאמנים אצלנו, יש סיכוי טוב ששאלו בעצמם.) הם רוצים לדעת במה להשקיע. מה ילמדו הכי מהר. מה יעבוד הכי טוב. ומה, אם נהיה כנים, יעשה רושם בספארינג (קרב אימון) של יום חמישי.

אז הנה התשובה של מילה אחת: תלוי.

אני יודע. זו התשובה הכי מעצבנת שיש. אבל בשונה מרוב ה"תלוי" ששומעים בחיים, לזה יש המשך מדויק. כי "אפקטיבי" מסתיר שלוש שאלות שונות: מה עובד בתחרות, מה עובד ברחוב, ומה עובד על מי שגדולים מכם. ועל כל אחת מהן יש תשובה קצת אחרת.

בעולם הג'יו ג'יטסו יש ביטוי ותיק: Tap, Snap or Nap. או שנכנעים (Tap: מכה קלה על היריב או על המזרן, הסימן לכניעה), או שמשהו נשבר, או שהולכים לישון. על הכניעה כתבתי בלוג שלם, Tap, Snap or Nap: להיכנע או לא להיכנע. הבלוג הזה הוא על שתי האפשרויות האחרות. ה-Snap הוא הבריח. ה-Nap היא החניקה. ובין שתיהן יש הבדל שרוב המתחילות והמתחילים לא שמים לב אליו, והוא העניין כולו.

מה זה הכנעה ב-BJJ, ומה ההבדל בין חניקה לבריח

הכנעה (Submission) היא כל טכניקה שמכריחה את היריב להיכנע. בגיוגיטסו ברזילאי (BJJ) יש בעיקר שתי משפחות של הכנעות, והן עובדות על שני עקרונות שונים לגמרי.

בריח (Joint Lock) תוקף מפרק. לוקחים מרפק, כתף, כף יד, ברך או קרסול, ומכופפים או מסובבים אותו לכיוון שהטבע לא תכנן. בריח מרפק (Armbar) מיישר את המרפק מעבר לגבול שלו. קימורה ואמריקנה מסובבות את הכתף. בריח רגל (Foot Lock) מותח את הקרסול ואת הגידים סביבו. בריח ברך (Knee Bar) מיישר את הברך, ונעילת קרסול (Heel Hook), למרות השם המטעה, מסובבת אותה. בכל המקרים, מה שגורם ליריב לוותר הוא כאב, ומאחורי הכאב, האיום הברור: עוד סנטימטר אחד, ומשהו נקרע.

חניקה (Choke) תוקפת את הצוואר, ודרכו את המוח. רוב החניקות הטובות בג'יו ג'יטסו הן חניקות דם: הזרוע או הרגליים לוחצות על העורקים בצידי הצוואר, זרימת הדם למוח נחלשת, ותוך שניות היריב מתחיל לאבד הכרה. יש גם חניקות אוויר, שלוחצות על קנה הנשימה מקדימה. הן כואבות יותר, יעילות פחות ומסוכנות יותר לגרון, ולכן באקדמיה שלנו בתל אביב אנחנו מתעדפים חניקות דם.

וזה כל ההבדל: בריח משיג כניעה דרך כאב. חניקה משיגה כניעה דרך פיזיולוגיה. ולכאב, כמו שכולנו יודעים, יש משא ומתן. לפיזיולוגיה אין. (ובאימון, אף אחד לא מגיע לקצה של אף אחד מהם. על זה בהמשך.)

הלילה שבו הליו לא נכנע

ב-1951, באצטדיון מרקנה בריו דה ז'ניירו, עלה הליו גרייסי לקרב מול מסהיקו קימורה, אלוף הג'ודו היפני הגדול של התקופה. (את הסיפור המלא כתבתי בבלוג על הליו גרייסי, האיש שהפך חולשה לשיטה.) קימורה היה כבד ממנו בהרבה, וחזק ממנו בהרבה. בשלב מסוים בקרב הוא נעל על הליו בריח כתף, אוּדֶה גָרָמִי הפוך, וסובב.

הליו לא נכנע.

לפי עדותו של קימורה עצמו, העצם בזרוע נשברה, והליו עדיין לא נכנע. רק כשהפינה של הליו גרייסי זרקה את המגבת, הקרב נעצר. מאז, בעולם הג'יו ג'יטסו, הבריח הזה נקרא "קימורה", על שם האיש שניצח בו.

אני מספר את הסיפור הזה לא בגלל האומץ (אם כי היה שם הרבה אומץ, והרבה עקשנות, ואת ההבדל ביניהם נשאיר לפעם אחרת). אני מספר אותו כי הוא מלמד משהו חשוב על בריחים: אפשר לסרב להם. במחיר. מחיר כבד מאוד. אבל אפשר. בריח לא מכריח לוותר. הוא מציע עסקה: לוותר, או לשלם. והליו בחר לשלם.

עם חניקה אין עסקה. אפשר להיות עקשנים כמו הליו, אמיצים כמוהו ומוכנים לשלם כל מחיר, וזה לא ישנה דבר. כשהדם לא מגיע למוח, המוח נכבה, כמה שרוצים להמשיך. זו גם הסיבה שבאימון אנחנו נכנעים הרבה לפני שזה קורה, ומשחררים ברגע שמישהו נכנע.

ואז זה קרה שוב: הוג'ר, ז'אקרה, ויד אחת בחגורה

53 שנה אחרי הליו, הסיפור חזר על עצמו, הפעם בגמר אליפות העולם של ה-IBJJF.

ב-2004, בגמר הקטגוריה הפתוחה (בלי הגבלת משקל), עלה הוג'ר גרייסי, נכדו של קרלוס גרייסי, מול רונאלדו "ז'אקרה" סוזה, שהפך אחר כך לאחד הלוחמים הגדולים בעולם. ז'אקרה הוביל בנקודות. כדקה לסיום, הוג'ר תפס אותו בבריח מרפק ונעל אותו עד הסוף. ז'אקרה לא נכנע. היד נשברה, ולפי ז'אקרה עצמו גם המרפק נפרק והשריר נקרע. והוא עדיין לא נכנע. הוא הצליח לחלץ את היד, תחב אותה לתוך החגורה, והחזיק מעמד מול הוג'ר ביד אחת עד שנגמר הזמן. ז'אקרה ניצח בנקודות, וזכה באליפות העולם עם יד שבורה.

שנים אחר כך, בראיון ב-2026, הוג'ר תיאר את ההחלטה במילים שלו, ואי אפשר שלא לשמוע בהן את ז'אקרה:

"אחרי זה אמרתי לעצמי: לא, אני חייב להתחיל לחנוק אנשים, כי אז אין להם ברירה. הם פשוט הולכים לישון. כשאני הולך על בריחים, אנשים לפעמים לא נכנעים, למשל לבריחי רגליים. הם יכולים להתנגד. הם יכולים להיפצע בשביל הקרב. הם לא נכנעים, אבל הם עדיין זזים, עדיין מתפקדים. בחניקה, אם לא נכנעים, זה לילה טוב." (במקור: "After that I'm like, no, I have to start choking people out because then they had no choice... Chokes, if you get choked and you don't tap, it's like good night.")

והמספרים מראים את זה: את רוב ההכנעות שלו, בדרך לעשר אליפויות עולם, הוא השיג בחניקות, ובראשן חניקת הצווארון הצולבת מהמאונט שהפכה לסימן ההיכר שלו. בכל קריירת החגורה השחורה שלו אף אחד לא הכניע אותו.

שני לוחמים עקשנים. שני בריחים מושלמים. שתי ידיים שבורות. ואף אחד מהם לא נכנע. זה בדיוק ההבדל שעליו הבלוג הזה מדבר.

שני שלישים עד שלושה רבעים: מה המספרים אומרים

אם תשאלו את ה-UFC מה יותר אפקטיבי, התשובה די ברורה.

שני מחקרים רפואיים בדקו את זה, וכל אחד ספר קצת אחרת. הראשון, של רופא הספורט סמואל סטלפלאג ועמיתיו, פורסם בכתב העת The Physician and Sportsmedicine ועבר על כל קרב בתולדות ה-UFC עד סוף 2020: 904 קרבות הסתיימו בחניקה, שהן 76 אחוז מכל ההכנעות. כמעט מחצית מהחניקות היו חניקות אחוריות (Rear Naked Choke), מהגב. השני, מחקר מ-2025, ספר רק את אירועי ה-Pay-Per-View הגדולים, 3,123 קרבות מ-1993 עד 2023, ומצא שחניקות הן 65.5 אחוז מההכנעות, והחניקה האחורית לבדה כשליש מכולן. 76 או 65, תלוי מה סופרים. בשני המקרים, רוב ברור.

ועוד נתון מהמחקר הראשון שמפתיע אנשים: רק 11 אחוז מהחניקות האלה נגמרו באיבוד הכרה. כל השאר נגמרו בכניעה. כלומר, גם לוחמות ולוחמי UFC, שמוכנים לשלם הרבה, בוחרים להיכנע כשחניקה נעולה.

מחקר אחר של אותו חוקר בדק כמה זמן עובר מהרגע שחניקה ננעלת לגמרי ועד שלוחם מאומן, שמתנגד בכל הכוח, מאבד הכרה, בקרבות שנגמרו באיבוד הכרה: בממוצע, כ-9 שניות.

וזה התחיל כבר בערב הראשון. ב-UFC 1, ב-1993, הוֹיס גרייסי ניצח שלושה קרבות בערב אחד, מול יריבים כבדים וחזקים ממנו. את הקרב הראשון, מול המתאגרף ארט ג'ימרסון, הוא סיים מהמאונט (ישיבה על היריב) בלי מכה אחת. את שני האחרים סיים בחניקה. (על הלילה ההוא כתבתי בבלוג על ההבדל בין MMA ל-BJJ.)

ואם נדמה לכם שזה רק בגלל המכות שב-MMA, שם מי שמגן על הפנים מפקיר את הצוואר, ומי שמסתובב כדי לא לחטוף נותן את הגב, אז לא בדיוק. גם בתחרויות גיגיטסו נקי, בלי מכות, החניקה מהגב מובילה. לפי ניתוחים שה-IBJJF (איגוד הג'יו ג'יטסו הבינלאומי, שמארגן את התחרויות הגדולות) פרסם על אליפויות 2023 בחגורות שחורות, חניקות מהגב היו בין 45 ל-50 אחוז מההכנעות בשלבים שמרבע הגמר ועד הגמר. בריח המרפק תפס שם נתח יפה, אבל קטן בהרבה.

ועוד הסתייגות אחת, של מאמן ולא של סטטיסטיקאי: מספרים של אלופים מספרים מה עובד על אלופים. הם לא מספרים מה יעבוד לכן ולכם, בשנה הראשונה, מול פרטנר שכבד מכם בעשרים קילו.

שלוש שאלות, שלוש תשובות

אז בואו נחזור לשלוש השאלות.

בתחרות: החניקה מסיימת, הבריח פותח

בתחרות גיוגיטסו, הבריח הוא הכנעה של הזדמנויות. אפשר לנעול בריח מרפק מהמאונט, מהגארד (שוכבים על הגב והיריב בין הרגליים), מהסייד (שוכבים על היריב מהצד), מהגב ואפילו מעמידה. קימורה אפשר לתפוס כמעט מכל מקום שבו היד של היריב רחוקה מהגוף שלו. הבריחים מחכים בכל פינה, כי זרועות ורגליים, בניגוד לצוואר, נמצאות בתנועה כל הזמן.

החניקה, לעומת זאת, דורשת בדרך כלל פוזיציה טובה יותר. הצוואר מוגן: הסנטר יורד, הכתפיים עולות, הידיים שומרות. כדי לחנוק מישהו מאומן, צריך בדרך כלל להגיע לגב שלו, או למאונט, או לנעול משולש מהגארד. כלומר, לעבוד יותר כדי להגיע. אבל כשמגיעים, היא נוטה לסיים את הקרב. ולכן, כמו שראינו במספרים, דווקא בדרגות הגבוהות, שבהן כולם יודעים להגן על הידיים, החניקה מהגב שולטת.

ברחוב: החניקה מסיימת עימות

כאן הפער גדל. בגרייסי ג'יו ג'יטסו אנחנו תמיד שואלים מה קורה כשאין שופט, אין נקודות, ומישהו באמת מנסה לפגוע.

אדם שתוקף ברחוב יכול להיות מלא אדרנלין, שיכור, או פשוט עמיד לכאב באופן יוצא דופן. בריח עלול לא לעצור אותו. הוא עלול לא להרגיש את הכאב בזמן, או להמשיך גם אחרי שהמפרק נפגע, כמו שהליו המשיך. ואז נגרמה פציעה קשה, והבעיה עדיין שם.

לחניקה לא אכפת מאדרנלין. היא לא צריכה שהתוקף ירגיש כאב, והיא לא צריכה שהוא יסכים לוותר. היא גם לא שוברת עצמות, ואם משחררים אותה בזמן, היא בדרך כלל לא משאירה נזק. ולכן, כשאנחנו מלמדים הגנה עצמית בגרייסי ג'יו ג'יטסו, החניקה האחורית היא אחת הטכניקות הראשונות שמתאמנות ומתאמנים חדשים פוגשים.

יש משפט שטבע הליו גרייסי, ואני חושב עליו בכל פעם שאני מלמד חניקות:

"בשביל החניקה, אין גיבורים." (בנוסח האנגלי הנפוץ: "For the choke, there are no tough guys.")

בהגנה עצמית המטרה היא לעצור את האיום וללכת הביתה, לא לשבור יד. החניקה מאפשרת לנטרל אדם בלי לשבור לו כלום. וזו גם הסיבה שהיא מחייבת אחריות: ברגע שהאיום נעצר, משחררים. מיד. חניקה שמוחזקת יותר מדי זמן יכולה להרוג, והחוק מתיר בהגנה עצמית רק כוח סביר ומידתי. אם התוקף איבד הכרה, משכיבים אותו על הצד ומזעיקים עזרה. ומול כמה תוקפים או מול נשק, לא חונקים אף אחד על הקרקע. קמים ומתרחקים. (הרחבתי על ההיגיון הזה במדריך למה הגנה עצמית בג'יו ג'יטסו עובדת.)

מול מי שגדולים מכם: החניקה משווה את הכוחות

עכשיו לשאלה השלישית, זו שהכי מעניינת אותי כמאמן.

נסו לעשות בריח מרפק על מתאמן שמרים 120 קילו בלחיצת חזה. זה אפשרי, אבל כל קילו מורגש. בריח דורש לגבור על השרירים שמגנים על המפרק, וזרוע עבה וחזקה מחזיקה מעמד יותר זמן מזרוע דקה. בגוגיטסו טוב, מנוף מנצח כוח. אבל מנוף מול כוח גדול מאוד עדיין דורש תזמון וטכניקה מעולים.

עם הצוואר הסיפור אחר. העורקים בצוואר לא נעשים עבים יותר בחדר הכושר. צוואר עבה וכתפיים רחבות אכן מקשים להכניס את היד מתחת לסנטר, אבל מהניסיון שלי על המזרן, הרבה פחות ממה שזרוע עבה מקשה על בריח. ובמשולש (Triangle), החניקה מהגארד שבה הרגליים ננעלות סביב הצוואר והיד של היריב, השרירים החזקים ביותר בגוף, הרגליים, עובדים נגד החלק הפגיע ביותר בגוף של היריב. עם זווית נכונה, זו אחת ההכנעות האהובות על מתאמנות ומתאמנים קלי משקל.

זה מזכיר לי משפט שמיוחס להלסון גרייסי, בנו של הליו, שהביא את הג'יו ג'יטסו שלו להוואי והיה ידוע כאחד המורים המסורתיים של המשפחה:

"הבחור הגדול, החזק, הקשוח, מגיע לאימון, ושוב ושוב מכניע אותו הבחור הרזה והטכני. זה מתחיל לשנות אותו. זה גורם לו להיות צנוע. זה מה שג'יו ג'יטסו עושה לאדם. הוא גורם לו להיות צנוע." ("The big, strong, tough guy goes to class, and he keeps getting tapped by the skinny, technical guy. It begins to change him. Makes him humble. That's what Jiu Jitsu does to you. It makes you humble.")

ואני מוסיף הערה קטנה מ-16 שנות הוראה: מי שרזים וטכניים, ברוב המקרים שראיתי, מכניעים בחניקה.

החניקות שכל מתחילה ומתחיל לומדים

אין צורך להכיר עשרים חניקות. צריך להכיר כמה, היטב. אלה החניקות שפוגשים בשנה הראשונה בגיוגיטסו:

• חניקה אחורית (Rear Naked Choke): מהגב, זרוע אחת עוטפת את הצוואר של היריב והמרפק מתחת לסנטר שלו, והיד השנייה נועלת. מלכת החניקות, גם ב-UFC וגם בהגנה עצמית. אבל כדי להגיע אליה צריך את הגב, ולכן היא מתחילה הרבה לפני החניקה עצמה.

• גיליוטינה (Guillotine): מקדימה, כשהראש של היריב מתחת לבית השחי. מגיעה בדרך כלל כשמישהו מנסה להפיל עם הראש למטה. אחת החניקות הזמינות ביותר גם בעמידה.

• משולש (Triangle): מהגארד, ברגליים. הנשק הסודי של מי שאוהבים להיות על הגב. (ולמה שמישהו יאהב להיות על הגב? כתבתי על זה בבלוג על הגארד, ולמה דווקא על הגב מסוכנים.)

• חניקות צווארון (Collar Chokes): רק עם Gi (חליפת האימון). תופסים את הצווארון של החליפה של היריב ומשתמשים בו כמו בחבל. חניקת הצווארון הצולבת מהמאונט או מהגארד היא אחת הטכניקות הראשונות בכל אקדמיה. זו גם אחת הסיבות שאני אוהב להתאמן עם חליפה: היא מוסיפה עשרות אפשרויות חניקה, וגם עשרות דרכים שבהן היריב יכול לשלוט, ולכן היא מלמדת להגן טוב יותר. (על ההבדל הזה הרחבתי בבלוג על Gi מול No-Gi.)

הבריחים שכל מתחילה ומתחיל לומדים

• בריח מרפק (Armbar): המפורסם ביותר. היד של היריב בין הרגליים, האגודל שלו כלפי מעלה, ומרימים את האגן. מגיע מהמאונט, מהגארד ומהסייד. בבלוג על המאונט הסברתי למה הוא מגיע בדרך כלל כשהיריב דוחף עם יד ישרה.

• אמריקנה (Americana): בריח כתף. היד של היריב כפופה על המזרן ליד הראש, כף היד למעלה, ומסובבים אותה כמו מפתח. קלאסי מהמאונט ומהסייד.

• קימורה (Kimura): בריח הכתף ההפוך, זה מהסיפור של 1951. וגם הרבה יותר מבריח: האחיזה של הקימורה משמשת לשליטה ביד, להיפוך ולהגעה לגב. בבלוג על סייד קונטרול מוסבר איך מגיעים לשני הבריחים האלה מהצד.

• בריח רגל ישרה (Straight Foot Lock): בריח הרגל הבסיסי. לפי חוקי ה-IBJJF, זה בריח הרגל היחיד שמותר למבוגרות ולמבוגרים בחגורות לבנות, כחולות וסגולות.

ובריחי רגליים באופן כללי? הם עולם שלם, ובשנים האחרונות הם מהתחומים שהכי מתפתחים בספורט. אבל נעילת קרסול (Heel Hook), למשל, אסורה בתחרויות ה-IBJJF בחליפה בכל הדרגות, ובלי חליפה היא מותרת רק לחגורות חומות ושחורות בקטגוריית הבוגרים. יש לזה סיבה: הנזק לרצועות הברך יכול להגיע לפני שהכאב מגיע. כלומר, לפני שיודעים שצריך להיכנע. בשנה הראשונה אצלנו, מבריחי הרגליים לומדים רק את בריח הרגל הישרה.

איך הבריח פותח את החניקה, ולהפך

עכשיו לסוד הקטן של כל מי שמכניעים הרבה: הם לא בוחרים בין חניקה לבריח. הם משתמשים באחד כדי להגיע לשני.

בואו נלך לדוגמה הכי קלאסית. שוכבים בגארד ומנסים משולש. היריב מרגיש את הסכנה, מזדקף ודוחף את האגן עם יד ישרה. המשולש נחסם. אבל יד ישרה בתוך הגארד היא בדיוק מה שבריח מרפק צריך. הוא מגן על הצוואר, מפקיר את היד. הוא מגן על היד, מפקיר את הצוואר.

אותו דבר מהגב. מנסים חניקה אחורית, והיריב נלחם בזרוע החונקת בשתי ידיים כדי להציל את הצוואר. שתי הידיים שלו עסוקות. ומהגב, יד שעסוקה בהגנה על הצוואר היא יד שאפשר לקחת לבריח.

לזה אני מתכוון כשאני אומר שהשאלה "חניקה או בריח" היא שאלה לא נכונה. השאלה הנכונה היא "על מה היריב מגן עכשיו, ומה הוא השאיר פתוח". מי שמכירים רק חניקות צפויים. מי שמכירים רק בריחים צפויים. מי שמכירים את שניהם, ויודעים לעבור ביניהם, נותנים ליריב שתי בעיות ורק שתי ידיים לפתור אותן.

והכול מתחיל, כמו תמיד, בפוזיציה. כתבתי על זה בהרחבה בבלוג על Position Before Submission: אין חניקה בלי שליטה, ואין בריח שמחזיק מעמד בלי בסיס. מי שרודפים אחרי הכנעה מפוזיציה רעה, מאבדים גם את ההכנעה וגם את הפוזיציה.

בטיחות: למה נכנעים מוקדם, ולמה זה שונה בין חניקה לבריח

ג'ו ג'יטסו הוא ספורט מגע, ובכל ספורט מגע יש סיכון לפציעה. אימון מבוקר, פרטנרים אחראיים וכניעה בזמן מורידים את הסיכון הזה משמעותית. הם לא מבטלים אותו. וכאן, ההבדל בין חניקות לבריחים חשוב במיוחד.

בבריח, הסכנה היא באיחור. הרבה פציעות של בריחים קורות לא בגלל שהפרטנר לחץ חזק, אלא בגלל שמי שלמטה חיכו עוד שנייה. "אולי אצליח לצאת." אולי. ואולי המרפק יחליט במקומכם. בבריחי רגליים, כמו שאמרתי, הכאב יכול להגיע אחרי הנזק. לכן הכלל שלנו פשוט: מרגישים לחץ על מפרק ואין דרך ברורה החוצה? נכנעים. מיד. אף אחד לא מקבל מדליה על מרפק עקום.

בחניקה, הסכנה היא בגאווה. מתאמנות ומתאמנים חדשים מנסים "לעבור" חניקה, להחזיק עוד קצת ולראות אם יצליחו להשתחרר. זה רעיון גרוע. מי שהולכים לישון באמצע ספארינג לא הוכיחו כלום, חוץ מזה שלא נכנעו בזמן. וגם לחניקות יש סיכונים נדירים אבל אמיתיים. לכן: חניקה נעולה, נכנעים. ומי שחונקים, משחררים ברגע שהפרטנר נכנע, או ברגע שהם מרגישים שהפרטנר נעשה רפוי, גם אם לא נכנע. ואם אחרי חניקה מופיעים תסמינים חדשים, כמו חולשה, נימול, סחרחורת או כאב ראש חריג, גם כמה ימים אחרי, הולכים לרופא. אצלנו באקדמיה אף אחד לא מתאמן כדי להירדם.

את כל זה, על הצד הנפשי של הכניעה ועל המחיר של "עוד שנייה", פירטתי בבלוג על מניעת פציעות בג'יו ג'יטסו.

אז מה יותר אפקטיבי? התשובה שלי

למי שמתעקשים על תשובה של מאמן, הנה היא.

החניקה היא ההכנעה המכריעה יותר. היא לא תלויה בכאב ולא בכוח רצון, והיא פחות תלויה בגודל השרירים. היא עובדת גם על מי שגדולים מכם, וגם על מי שעקשנים כמו הליו גרייסי. ברחוב, ובמיוחד למי שקלים מהתוקף, זו ההכנעה שהייתי רוצה שתכירו הכי טוב.

הבריח הוא ההכנעה הזמינה יותר. הוא מחכה כמעט בכל פוזיציה, הוא מעניש טעויות, והוא זה שמכריח את היריב לפתוח את הצוואר.

ומי שבאמת אפקטיביים? מי שמבינים שהם לא מתחרים זה בזה. הם משלימים זה את זה.

אז בשנה הראשונה, הנה ההמלצה שלי: חניקה אחת טובה מהגב, בריח מרפק אחד טוב מהמאונט, ומשולש אחד מהגארד. שלושה כלים. תכירו אותם כל כך טוב שגם כשהיריב יודע מה עומד לקרות, הוא לא יוכל לעצור את זה. זה שווה יותר מעשרים הכנעות שראיתם ברשת ומכירים בערך.

למה זה חשוב במיוחד למתאמנות ולמתאמנים קלי משקל

באקדמיה שלנו בתל אביב, קבוצת הנשים היא הגדולה בישראל, ונשים הן כשלושים אחוז מהמתאמנים. ובכל פעם שאני מסביר את ההבדל בין חניקה לבריח, אני רואה מישהי בשורה האחורית שמבינה בדיוק למה זה חשוב לה.

כי מי שקטנים מהיריב לא יכולים להרשות לעצמם לבנות את הג'יוג'יצו שלהם על כוח. צריך הכנעות שעובדות כשהכוח לא בצד שלכם. משולש ברגליים, חניקה אחורית שנעולה נכון, גיליוטינה בתזמון הנכון. אלה הכלים שבהם מתאמנת של 55 קילו מכניעה בספארינג מתאמן של 85. לא בכל פעם. אבל מספיק פעמים כדי שזה יפסיק להפתיע. (על הצד הזה כתבתי גם במדריך הגנה עצמית לנשים בתל אביב.)

וזה המבחן שהליו השאיר לנו, המבחן של כל שיעור ג'וג'יטסו אצלנו: טכניקה לא נכנסת לשיעור עד שאנחנו יודעים איך לגרום לה לעבוד גם בשביל האדם הקטן מול הגדול. גם בריח המרפק, שדורש יותר כוח.

איך מתחילים ללמוד חניקות ובריחים בתל אביב

אי אפשר ללמוד הכנעות מסרטונים. אפשר ללמוד מהם את הצורה. את התזמון, את הלחץ הנכון ואת הרגע שבו היריב פותח את הצוואר, לומדים רק על המזרן, מול מישהו שמתנגד.

באקדמיה שלנו בתל אביב, מתאמנות ומתאמנים חדשים לומדים כל הכנעה לאט ובשליטה, בזוגות, מול פרטנרים שיודעים שהם חדשים. לומדים להכניע, וחשוב לא פחות, לומדים להיכנע. בחודשים הראשונים תיכנעו הרבה. כולנו נכנענו. זה לא אומר שאתן ואתם גרועים. זה אומר שאתן ואתם לומדים, ושהמפרקים יהיו איתכם גם בעוד עשר שנים.

לא צריך להגיע בכושר, לא משנה אם אתם בני 25 או אתן בנות 55, וגם לא צריך ניסיון קודם. ובכל רגע אפשר להיכנע, והפרטנר משחרר מיד. מי שרוצים לדעת מה מחכה להם, כתבתי מדריך שלם על מה באמת קורה באימון ראשון בג'יו ג'יטסו.

ואם אתן ואתם משווים בין מקומות שמלמדים ג יו ג יטסו, נסו לשאול שאלה אחת: איך מלמדים כאן להכניע בלי לפצוע? התשובה תגיד הרבה על המקום.

האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA נמצאת ברחוב יצחק שדה 29 בתל אביב. כל הפרטים על השיעורים והמדריכים נמצאים בעמוד ג'יו ג'יטסו ברזילאי בתל אביב. לתיאום אימון ניסיון, שלחו הודעת וואטסאפ למספר 055-9212-431.

שאלות נפוצות על חניקות ובריחים

מה ההבדל בין חניקה לבריח ב-BJJ?

בריח תוקף מפרק, כמו מרפק, כתף, ברך או קרסול, ומכופף אותו מעבר לטווח הטבעי שלו. היריב מוותר בגלל הכאב והאיום על המפרק. חניקה תוקפת את הצוואר: חניקת דם לוחצת על העורקים בצידי הצוואר ומחלישה את זרימת הדם למוח, וחניקת אוויר לוחצת על קנה הנשימה. בריח משיג כניעה דרך כאב, חניקה משיגה כניעה דרך פיזיולוגיה.

מה יותר אפקטיבי, חניקה או בריח?

תלוי בהקשר. חניקה מכריעה יותר, כי היא לא תלויה בכאב או בכוח רצון ופחות תלויה בגודל השרירים, ולכן היא אפקטיבית במיוחד בהגנה עצמית ומול יריב גדול. ב-UFC, בין 65 ל-76 אחוז מההכנעות היו חניקות, לפי שני מחקרים שונים, וגם בתחרויות ג'יו ג'יטסו של חגורות שחורות החניקה מהגב מובילה. בריח זמין יותר, כי אפשר להגיע אליו מיותר פוזיציות. מי שמתאמנים נכון משתמשים בשניהם, כדי שכל הגנה של היריב תפתח את ההתקפה השנייה.

כמה זמן לוקח לחניקה להשפיע?

לפי מחקר שניתח קרבות MMA שהסתיימו באיבוד הכרה, עברו בממוצע כ-9 שניות מהרגע שהחניקה ננעלה לגמרי ועד שהלוחם, שהתנגד בכל הכוח, איבד הכרה. באימון לא מגיעים לשם: נכנעים ברגע שהחניקה נעולה, ומי שחונקים משחררים מיד כשהפרטנר נכנע, או כשהוא נרפה.

האם חניקות מסוכנות?

כמו בכל ספורט מגע, יש סיכון. חניקה שמשוחררת בזמן לא משאירה בדרך כלל נזק, אבל יש סיכונים נדירים אמיתיים, ולכן לא מתאמנים עד איבוד הכרה, משחררים מיד כשהפרטנר נכנע, ופונים לרופא אם מופיעים אחרי חניקה תסמינים חדשים כמו חולשה, נימול או סחרחורת. בבריחים הסיכון העיקרי הוא כניעה מאוחרת מדי, שיכולה להסתיים בפציעת מפרק. אימון מבוקר, פרטנרים אחראיים וכניעה מוקדמת מורידים את הסיכון משמעותית.

אילו הכנעות לומדים בשנה הראשונה בג'יו ג'יטסו?

בשנה הראשונה לומדים בדרך כלל את ההכנעות הבסיסיות: חניקה אחורית מהגב, גיליוטינה, משולש מהגארד וחניקת צווארון, ומהבריחים בריח מרפק, אמריקנה, קימורה ובריח רגל ישרה. עדיף להכיר מעט הכנעות היטב מאשר הרבה הכנעות בערך.

למה בריחי רגליים מוגבלים בתחרויות?

כי בחלק מבריחי הרגליים, כמו נעילת קרסול (Heel Hook), הנזק לרצועות הברך יכול להגיע לפני שמרגישים כאב, כלומר לפני שיודעים שצריך להיכנע. לכן לפי חוקי ה-IBJJF, מבוגרות ומבוגרים בחגורות לבנות, כחולות וסגולות רשאים לבצע מבין בריחי הרגליים רק בריח רגל ישרה, ונעילת קרסול מותרת רק בתחרויות בלי חליפה, לחגורות חומות ושחורות בקטגוריית הבוגרים.

האם חניקות עובדות בהגנה עצמית?

כן. חניקה, ובמיוחד חניקה אחורית, עוצרת תוקף גם כשהוא מלא אדרנלין או עמיד לכאב, ובלי לשבור לו עצם. היא גם מחייבת אחריות: משחררים מיד כשהאיום נעצר, כי החוק מתיר רק כוח סביר ומידתי, ומול כמה תוקפים או מול נשק המטרה היא לקום ולהתרחק. בגרייסי ג'יו ג'יטסו בתל אביב לומדים אותה כבר בשבועות הראשונים.

שורה תחתונה: Snap או Nap

הבריח שואל את היריב כמה הוא מוכן לשלם. החניקה לא שואלת אותו כלום.

החניקה לא טובה יותר בכל מצב, והבריח לא מיותר. הם שני כלים עם שני תפקידים, שעובדים הכי טוב ביחד. ובשנה הראשונה, הם גם מלמדים את הכלי השלישי, החשוב מכולם: להיכנע בזמן.

אז בפעם הבאה שמישהו ישאל מה עדיף, חניקה או בריח, תגידו "תלוי". ואז תשלחו את הבלוג הזה.

נתראה על המזרן,

פרופסור איתי ליבוביץ

האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA, יצחק שדה 29, תל אביב

לתיאום אימון ניסיון: הודעת וואטסאפ ל-055-9212-431.