למה BJJ טוב לבריאות הנפשית? מה קורה לראש כשהגוף עסוק בהישרדות

מאת: פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה דרגה 3, Gracie Jiu Jitsu | אוגוסט 2026 | ~9 דקות קריאה

יום שלישי, 19:20, האקדמיה הישראלית בתל אביב. יואב נכנס למזרן עם הפנים של מי שהיום דרס אותו פעמיים. מנהל מוצר בהייטק, 34, שמונה שיחות זום מאחוריו, טלפון שלא הפסיק לרטוט מאז שבע בבוקר. הוא קושר את החגורה, נאנח, ואומר לי: "איתי, אני לא בטוח שיש לי כוח היום."

אני מחייך. "מצוין. בדיוק בשביל ימים כאלה באת."

תשעים דקות אחר כך אני רואה אותו יושב על המזרן, אדום, מזיע, שותה מים. מישהו זרק בדיחה על הגארד שלו והוא צוחק. צוחק באמת. הטלפון? נשאר בתיק. שמונה שיחות הזום? לא קיימות. הדדליין של יום חמישי? יטופל ביום חמישי.

זה לא סיפור מיוחד. זה סיפור שקורה אצלי על המזרן כל ערב, כבר שנים. אנשים נכנסים עם הראש מלא ויוצאים עם הראש שקט. ובבלוג הזה אני רוצה לפרק את הקסם הזה לגורמים, כי זה לא קסם. יש סיבות מאוד קונקרטיות לכך שג'יו ג'יטסו ברזילאי עושה לבריאות הנפשית מה שהוא עושה. חרדה, לחץ, עומס מחשבות, בדידות של מסכים - לכל אחד מאלה יש מענה מפתיע על המזרן.

שנייה לפני שמתחילים: הבטחה כנה

אני מאמן ג'יו ג'יטסו, לא פסיכולוג. אני לא מאבחן, לא מטפל, ולא מבטיח ריפוי. מי שמתמודד עם חרדה קלינית, דיכאון או מצוקה נפשית אמיתית - הכתובת הראשונה היא איש מקצוע בתחום בריאות הנפש, ואימון הוא תוספת, לא תחליף.

מה שאני כן יכול להגיד, אחרי עשרות שנים על המזרן ומאות לא... רגע.. אלפי(!) תלמידים שעברו אצלי בתל אביב ובנתניה: אני עוד לא פגשתי כלי שמנקה את הראש כמו BJJ. ואני אסביר בדיוק למה, שלב אחרי שלב.

הטלפון נשאר בתיק: נוכחות שאי אפשר לזייף

בוא נעשה ניסוי מחשבתי. נסה לחשוב על המשכנתא שלך בזמן שחגורה סגולה במשקל 90 קילו עוברת לך את הגארד (עמדת ההגנה שלך מהגב) ומתקדמת לעבר צווארך.

לא הולך. וזה בדיוק העניין.

מיינדפולנס הפך למילה של סדנאות ואפליקציות, אבל הרעיון בבסיסו פשוט: להיות כאן, עכשיו, בלי שהמחשבות בורחות קדימה ואחורה. רוב האנשים שמנסים מדיטציה מגלים שהראש שלהם עושה מה שבא לו. יושבים לנשום, וכעבור דקה כבר עוברים בראש על רשימת הקניות ועל השיחה ההיא מאתמול.

ספארינג (קרב אימון חופשי, בהסכמה ובשליטה) בגיוגיטסו פותר את הבעיה בכוח. כשמישהו מנסה לחנוק אותך, גם אם זה בקצב מבוקר ועם פרטנר ששומר עליך, המוח לא מסוגל לעסוק בשום דבר אחר. אין מקום לדדליין, אין מקום לחשבון הבנק, אין מקום לוואטסאפ הלא קרוא. יש רק אתה, בן אדם נוסף, ובעיה אחת מאוד ספציפית שצריך לפתור ממש עכשיו. זו מדיטציה בכפייה, והיא עובדת גם על אנשים שנרדמים באפליקציות נשימה (בדוק אצלי. אני אחד מהם).

אני קורא לזה "אפקט המקלחת": כמו מים חמים בסוף יום ארוך, רק שזה עובד גם על המחשבות. אתה נכנס עם ראש רועש ויוצא עם ראש שקט. נסה להיזכר מתי בפעם האחרונה משהו עשה לך את זה. שעה וחצי ביום שבהן אסור לך, פיזית, לדאוג לגבי שום דבר אחר - תחשוב מתי בפעם האחרונה היה לך דבר כזה.

לחץ במנות מדודות: איך ג'יו ג'יטסו מאמן את מערכת העצבים

עכשיו לחלק המעניין באמת, וכאן אני צריך להציג מישהו.

היקסון גרייסי נחשב בעיני רבים ללוחם הגדול ביותר שהמשפחה הוציאה, והאיש בנה חלק עצום מהיכולת שלו לא על שרירים אלא על שליטה בנשימה ועל עבודה מנטלית. הרבה לפני שמאמני נשימה הפכו לטרנד באינסטגרם, הוא עמד על ראשו על החוף ותרגל נשימות (רואים את זה בסרט התיעודי "Choke" מ-1999, שווה צפייה). והוא ניסח משפט שאני חוזר אליו שוב ושוב:

"כשיש אי-נוחות, יש פחד. אתה חייב למצוא נוחות במצבים הלא נוחים." (היקסון גרייסי)

זו לא סיסמה יפה לקיר. זו תוכנית אימונים.

תחשוב מה קורה לגוף שלך בלחץ: הלב מאיץ, הנשימה מתקצרת, השרירים נדרכים, המחשבות מתערפלות. עכשיו תחשוב איפה עוד זה קורה לך: בפקק כשאתה מאחר, מול הבוס בשיחת משוב, בלילה כשהמחשבות לא נותנות לישון. אותה מערכת בדיוק, אותם סימפטומים.

ההבדל הוא שבחיים אין לך איפה להתאמן על התגובה. הלחץ מגיע כשהוא מגיע, בלי הכנה, בלי חזרות. בג'וג'יטסו, לעומת זאת, אתה מקבל לחץ במנות מדודות, בסביבה בטוחה, עם אפשרות יציאה מיידית (טאפ, ועל החשיבות שלו כתבתי מדריך שלם - להכנע או לא להכנע). מישהו משתלט עליך ב-Side Control, כל המשקל שלו על החזה שלך, ואתה לא מצליח לזוז. הדחף הראשוני של כל מתחיל: פאניקה, פרץ כוח, נשימה עצורה. ואז, אחרי חודשים של תרגול, משהו משתנה. אתה לומד לנשום מתחת ללחץ. לחכות. לחשוב. לחפש את הסנטימטר הפנוי במקום להילחם בכל הקילוגרמים שמעליך.

בפסיכולוגיה קוראים לרעיון הדומה "חיסון נגד לחץ" (גישה שפיתח הפסיכולוג דונלד מייכנבאום): חשיפה הדרגתית ומבוקרת למצבי עומס, שמלמדת את מערכת העצבים שאפשר לתפקד גם כשלא נעים. אני קורא לזה שלושה אימונים בשבוע. העיקרון דומה: פתאום שיחת המשוב עם הבוס מרגישה פחות מאיימת. אחרי שלמדת להישאר רגוע כשמישהו באמת מנסה לחנוק אותך, מייל בקאפס לוק מאבד הרבה מהאפקט שלו.

בוא ניקח את זה לרמה הפרקטית, כי "לנשום מתחת ללחץ" נשמע כמו עוד סיסמה עד שמרגישים את זה. באימוני מתחילים אצלנו יש תרגיל שאני מאוד אוהב: הפרטנר מתייצב ב-Side Control, ואתה, זה שמתחת, לא מנסה לברוח. זה כל התרגיל. שוכבים מתחת למשקל של בן אדם, והמשימה היחידה היא להוריד את קצב הנשימה. שאיפה איטית, נשיפה ארוכה, כתפיים רפויות. בפעם הראשונה זה מרגיש בלתי אפשרי, הגוף צורח לצאת. בפעם העשירית אתה כבר שוכב שם כמעט בנוח, חושב, סורק, מחכה לרגע הנכון.

התרגיל הקטן הזה הוא כל הרעיון של גיוגיטסו ברזילאי בקטן: אי אפשר תמיד לשלוט במה שקורה לך, אבל אפשר לאמן את התגובה. והתגובה, מתברר, היא שריר לכל דבר.

שלושה תלמידים, שלוש גרסאות של אותו סיפור

כדי שזה לא יישאר תיאוריה, אני אספר לך על שלושה אנשים מהמזרן שלנו (בשמות בדויים, הסיפורים אמיתיים).

רונית, משפטנית שפרשה אחרי שלושים שנה במערכת, הגיעה קצת אחרי גיל 55 ומצאה את עצמה, במילים שלה, "בלי מסגרת ובלי יומן דיונים". החיים שלה היו בנויים סביב תיקים ומועדים, ופתאום שקט שהרגיש כמו בור. היום היא מגיעה שלוש פעמים בשבוע, והיא תגיד לך שהאימון החזיר לה את שני הדברים שהכי חסרו לה: אתגר אמיתי ואנשים שמחכים לה.

אור, מתכנת, הגיע עם חרדה חברתית לא פשוטה. בחודשיים הראשונים הוא כמעט לא דיבר עם אף אחד, היה מגיע, מתאמן, נעלם. אף אחד לא לחץ עליו. ואז, לאט, דרך הידיים לפני המילים, זה נפתח. ספארינג הוא סוג של שיחה, ואור גילה שהוא דווקא מנהל אותה מצוין. היום הוא זה שמקבל את המתחילים החדשים בדלת. כשאני חושב על מה ג'ו ג'יטסו נתן לו, אני לא חושב על טכניקות.

ומאיה, סטודנטית לרפואה, שהגיעה בתקופת מבחנים אחת ואמרה לי משפט שנחרט לי: "זה המקום היחיד שבו מותר לי להיכשל." כל החיים שלה נמדדים בציונים, וכאן היא מצאה מקום שבו טעות היא לא כתם בגיליון אלא חלק מהשיטה. היא נשארה גם אחרי המבחנים.

שלושה אנשים שונים לגמרי, ואף אחד מהם לא נשאר בגלל הטכניקות.

הקבוצה: אנשים אמיתיים בעידן של פיד

יש רגע אחד באימון שאני הכי אוהב, והוא בכלל לא טכני. סוף השיעור, כולם מזיעים, מישהו מספר משהו, וכולם צוחקים. הייטקיסט ליד סטודנט, עורכת דין ליד נגר, בן 19 ליד בן 52. אנשים שבחיים לא היו נפגשים, בטח לא נוגעים זה בזה, ופתאום הם חברים.

אנחנו חיים בתקופה שבה קל מתמיד להיות לבד. עובדים מהבית, מזמינים מהאפליקציה, מדברים בהודעות. הקשרים החברתיים של הרבה מאיתנו עברו למסך, והבדידות הפכה לבעיה בריאותית של ממש, לא רק תחושה לא נעימה.

והאימון בגוגיטסו הוא ההפך הגמור מזה, כמעט בכוונה. אי אפשר להתאמן לבד. אתה חייב פרטנר, והפרטנר חייב אותך. אתה סומך עליו שיעצור כשאתה מקיש (עושה טאפ), הוא סומך עליך שתשמור עליו. האמון הזה, שנבנה פיזית, אימון אחרי אימון, מייצר סוג של קשר שקשה למצוא במקומות אחרים. אצלנו זה נראה ככה: כשתלמיד נעלם לשבועיים, מתקשרים אליו. לא כי יש נוהל. כי שמו לב.

ויש משהו מיוחד דווקא בזה שהקבוצה לא נבחרה. את החברים בפיד בחרת, הם דומים לך, הם מסכימים איתך. את האנשים על המזרן לא בחרת, ובכל זאת אתה לומד לסמוך עליהם ברמה הפיזית הכי בסיסית. מסתבר שאמון שנבנה דרך הגוף עובד גם כשאין נושא משותף לשיחה. זו אולי הסיבה שהקשרים האלה מרגישים שונים מכל קשר אחר שנוצר במסך.

ובקבוצת הנשים שלנו בתל אביב ראיתי את זה בצורה הכי חזקה: נשים שהגיעו בשביל הגנה עצמית ונשארו בגלל החברות. כתבתי על זה בלוג שלם, במילים שלהן, ושווה לקרוא.

התקדמות שאפשר למדוד ביד

חלק גדול מהתסכול של החיים המודרניים הוא שקשה לדעת אם אתה מתקדם. עבדת שנה, קיבלת עוד טייטל במייל. התאמנת בחדר כושר, המראה פחות או יותר אותו דבר. הכול מעורפל, הכול יחסי.

ג'יו ג'יטסו נותן לך משהו נדיר: התקדמות שמורגשת בגוף. הטכניקה שלפני חודשיים לא הצלחת לזכור פתאום יוצאת לבד. חגורה כחולה שפעם דרסה אותך בלי להתאמץ פתאום צריכה לעבוד בשבילך. אלה לא מדדים חיצוניים, לא לייקים, לא ביקורות שנתיות. זו יכולת אמיתית שנצברת בגוף שלך ואף אחד לא יכול לקחת אותה.

לתחושת המסוגלות הזאת יש ערך נפשי עצום, במיוחד למי שמרגיש תקוע בתחומים אחרים. וזה עובד גם הפוך: דווקא בגלל שההתקדמות איטית ולא לינארית, האומנות הרכה מלמדת סבלנות וענווה. יש ימים שאתה מרגיש כמו כריש ויש ימים שכולם עוברים אותך. כתבתי בעבר על אפקט דאנינג-קרוגר ועל התחושה שאתה לא באמת ראוי לחגורה - הביטחון האמיתי, זה שלא תלוי ביום טוב או רע, נבנה בדיוק שם.

העוגן בשבוע: כוחה של שגרה שאי אפשר לדחות

יש עוד מרכיב שאנשים מגלים רק אחרי כמה חודשים, והוא אולי הכי פשוט מכולם: האימון הופך לעוגן.

החיים המודרניים נזילים להחריד. פגישות זזות, תוכניות מתבטלות, "נדבר מחר" הופך לשבוע. כשהכול גמיש, שום דבר לא באמת מחזיק. אימוני ג'וג'יטסו, לעומת זאת, קורים בשעה קבועה, בימים קבועים, עם אנשים שמצפים לראות אותך. שלוש נקודות קבועות בשבוע שסביבן הכול מסתדר: הולכים לישון בזמן כי מחר אימון, אוכלים אחרת ביום אימון, מזיזים פגישה כדי להספיק.

זה נשמע כמו עול? בפועל זה ההפך. פסיכולוגים מדברים הרבה על החשיבות של שגרה יציבה לבריאות הנפש, במיוחד בתקופות סוערות, ומי שחי בישראל בשנים האחרונות יודע בדיוק על מה מדובר. בתקופות הכי לא יציבות שעברנו, המזרן היה עבור התלמידים שלנו המקום שבו העולם התנהג כרגיל: אותו חימום, אותם פרצופים, אותה עבודה. שעה וחצי של סדר בתוך אי-סדר. אל תזלזל בערך של דבר כזה.

מה אומר על זה המחקר (בזהירות ראויה)

אני לא אצטט לך כאן עשרים מחקרים עם כוכביות, כי אני מאמן ולא חוקר, ואני חושד באנשים שמצטטים מדע כדי למכור מנוי. אבל כמה דברים על הקשר בין פעילות גופנית לבין בריאות נפשית כן ידועים ומבוססים היטב בספרות המקצועית:

פעילות גופנית סדירה היא אחד הכלים הנחקרים והמוכחים ביותר לשיפור מצב רוח ולהפחתת תסמיני חרדה ודיכאון, עד כדי כך שארגון הבריאות העולמי מונה את התרומה לבריאות הנפשית בין היתרונות המרכזיים של פעילות גופנית. אימון אינטנסיבי משחרר אנדורפינים ומווסת הורמוני לחץ. שינה משתפרת אצל מתאמנים, ושינה טובה היא אולי התרופה הזולה והפשוטה ביותר שיש לנפש. ופעילות בקבוצה מוסיפה על כל אלה את המרכיב החברתי, שנמצא שוב ושוב כגורם מגן משמעותי.

ויש גם מחקר על ג'יו ג'יטסו עצמו, צנוע אבל מעניין. מחקר חלוץ שפורסם בכתב העת Military Medicine עקב אחרי חיילים משוחררים אמריקאים עם תסמיני פוסט-טראומה שהתאמנו BJJ פעמיים בשבוע במשך חמישה חודשים, ומצא שיפור עקבי בתסמינים. מדגם קטן ובלי קבוצת ביקורת, אז בלי הכרזות, אבל זה כיוון שממשיכים לחקור. ובקנה מידה רחב בהרבה, ניתוח שפורסם ב-BMJ ב-2024, שהשווה למעלה מ-200 ניסויים מבוקרים, מצא שפעילות גופנית היא כלי אפקטיבי לטיפול בדיכאון, ושדווקא לעצימות יש משקל.

ג'יו ג'יטסו ברזילאי פשוט אורז את כל החבילה הזאת בשעה וחצי: מאמץ פיזי אמיתי, ריכוז מוחלט, מגע אנושי, קבוצה תומכת ותחושת התקדמות. אפשר להשיג כל מרכיב בנפרד במקומות אחרים. קשה למצוא מקום אחד שנותן את כולם ביחד.

האגו, הכניעה, והשקט שאחרי

יש עוד שכבה, עמוקה יותר, ולוקח זמן להגיע אליה.

בעולם שבחוץ אנחנו משקיעים אנרגיה אדירה בלהיראות בסדר. לא לטעות בישיבה, לא להישמע מבולבלים, לא להיתפס חלשים. זה מתיש, גם אם התרגלנו לזה כל כך שכבר לא שמים לב.

על המזרן אין לאן להתחבא. בשבועות הראשונים שלך בגרייסי ג'יו ג'יטסו, ברגע שתתחיל להתגלגל, מישהו קטן ממך יכניע אותך. וזה יקרה שוב, ושוב, ושוב. ואז יקרה הדבר המוזר: תגלה שזה בסדר. שהקשת על הפרטנר, אמרת בעצם "תפסת אותי, מתחילים שוב", והעולם לא נגמר. אף אחד לא לועג. מתחילים סיבוב חדש. הכישלון הופך מאסון לאירוע טכני, משהו שלומדים ממנו וממשיכים.

מי שניסח את התרגום של זה לחיים בצורה הכי מדויקת הוא הַיְרוֹן (Ryron) גרייסי, נכדו של הליו גרייסי ומראשי Gracie University בלוס אנג'לס:

"ברגע שתלמד להישאר רגוע בנסיבות הלחוצות של קרב, לא תהיה לך בעיה להישאר רגוע בנסיבות הלחוצות של החיים." (הַיְרוֹן גרייסי)

תלמיד ותיק שלי, עורך דין מתל אביב, ניסח את זה יפה לא פחות: "בבית משפט כולם בטוחים שאני קר רוח מלידה. הם לא יודעים שלמדתי את זה כשישבו לי על החזה." האגו שנשחק על המזרן הוא בדיוק האגו שמפריע לנו בחוץ - הצורך לצדוק, הפחד להיכשל, ההשוואה המתמדת. ג'יוג'יצו מטפל בו בשיטה הכי ישירה שיש: האגו פשוט לא שורד את החודש הראשון.

למי זה מתאים? (תשובה כנה, כרגיל)

אני אגיד את זה ישר: BJJ הוא לא בשבילך אם אתה מחפש פתרון קסם של שבועיים, ולא אם אתה מסרב באופן עקרוני לצאת מאזור הנוחות. האימון קשה, במיוחד בהתחלה, וכבר הסברתי למה דווקא האומנות הרכה מרגישה כל כך קשה בשיעורים הראשונים.

אבל אם אתה מזהה את עצמך באחד מאלה - ראש שלא נכבה בלילה, מתח כרוני מהעבודה, תחושת בדידות למרות לוח זומים מלא, או פשוט הרגשה שהחיים הפכו לרשימת מטלות - יש סיכוי טוב שהמזרן ייתן לך משהו שחדר כושר רגיל לא נותן. וזה נכון בכל גיל: חלק מהתלמידים הכי מחוברים לצד הנפשי של האימון אצלנו הם דווקא אלה שהתחילו אחרי גיל 35, עם עבודה תובענית וילדים בבית. דווקא בגלל שהחיים שלהם עמוסים, השעה וחצי הזאת שווה להם זהב.

ומילה להורים, כי השאלה עולה אצלי כל שבוע: כל מה שכתוב כאן נכון כפליים לילדים ולנוער. הם גדלים לתוך מסכים, השוואות ורעש, ולעיתים קרובות בלי מקום אחד שבו מותר לטעות בלי קהל. על המזרן ילד לומד שלהפסיד זה לא סוף העולם, שהגוף שלו שווה יותר ממה שחשב, ושיש מבוגר וקבוצה שרואים אותו באמת. ראיתי ילדים ביישנים הופכים לילדים שעומדים זקוף, ולא כי לימדנו אותם להרביץ - להפך, לימדנו אותם בדיוק את הדרך לצאת מעימותים בלי מכות.

חשוב לי גם לחזור על מה שאמרתי בהתחלה, כי זה עניין של אחריות: אם אתה נמצא בהתמודדות נפשית משמעותית, המזרן יכול להיות תוספת מצוינת לטיפול מקצועי, אבל לא במקומו. יש לנו תלמידים שמגיעים בתיאום עם המטפלים שלהם, וזה השילוב הנכון.

איך מתחילים ג'יו ג'יטסו בתל אביב?

פשוט. מגיעים לאימון ניסיון, בלי ניסיון קודם ובלי כושר מוקדם (את הכושר בונים על המזרן, לא לפניו). מה קורה בשיעור הראשון? הכנתי מדריך מפורט דקה-דקה, כדי שתגיע בלי הפתעות. ואם אתה עדיין בשלב של "רגע, מה זה בכלל?", המדריך המלא למתחילים נמצא כאן.

אנחנו באקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA מחכים לך בתל אביב (יצחק שדה 29) ובנתניה (הצורן 4), עם סניפים גם בטבעון, חיפה, חדרה, טירת כרמל ומודיעין. יש קבוצות מתחילים, קבוצת נשים, קבוצות נוער וילדים בחדרה ובטירת כרמל, וגם אימוני MMA וסטרייקינג למי שרוצה להרחיב. ולא צריך לדעת כלום מראש: מי שמעולם לא נגע בגיוגיטסו ומי שמתאמן שנים מקבלים את אותה קבלת פנים ואת אותו מזרן.

רוצה לנסות? שלח לי הודעה בוואטסאפ ונתאם לך אימון ניסיון.

הראש שלך יגיד לך שאין לו כוח. תבוא בדיוק בימים האלה.

שאלות נפוצות על BJJ ובריאות נפשית

האם ג'יו ג'יטסו באמת עוזר נגד חרדה ולחץ?

הרבה מתאמנים, אצלנו ובעולם, מדווחים על ירידה משמעותית ברמות הלחץ ועל ראש שקט יותר, וזה מתיישב עם מה שידוע במחקר על פעילות גופנית אינטנסיבית, ריכוז מלא ושייכות לקבוצה. חשוב לזכור: אימון הוא כלי תומך ולא טיפול. במצבים של חרדה קלינית פנו לאיש מקצוע, והשתמשו במזרן כתוספת.

אני שחוק מהעבודה. אימון קשה לא יוסיף לי עוד עומס?

זה נשמע מנוגד להיגיון, אבל אצל רוב האנשים קורה ההפך: העייפות של מסכים ולחץ היא עייפות מנטלית, והאימון מחליף אותה בעייפות פיזית בריאה. יוצאים מהאימון עייפים בגוף ורעננים בראש, וישנים הרבה יותר טוב. תלמידים שלי עם המשרות הכי תובעניות הם בדרך כלל אלה שהכי מקפידים להגיע.

האם צריך כושר או ניסיון קודם כדי להתחיל?

לא. מתחילים אצלנו מכל גיל ובכל מצב גופני, והאימונים בנויים כך שכל אחד מתקדם בקצב שלו. הכושר נבנה תוך כדי, וכך גם הביטחון.

כמה זמן לוקח להרגיש את ההשפעה על מצב הרוח?

את "אפקט המקלחת" של ראש שקט אחרי אימון מרגישים כבר בשיעורים הראשונים. את השינויים העמוקים יותר, כמו רוגע במצבי לחץ ושינה טובה יותר, רוב התלמידים מתארים אחרי כמה חודשים של אימון סדיר. ולא חייבים שלושה אימונים בשבוע כדי להתחיל: גם אימון קבוע אחד בשבוע נותן את אפקט העוגן, ורוב ההורים העסוקים אצלנו התחילו בדיוק ככה.

בגיל שלי, עם עבודה וילדים, פציעה היא לא אופציה. עד כמה זה מסוכן?

שאלה מצוינת, והתשובה הכנה: כמו בכל ספורט מגע, סיכון קיים, ומי שמבטיח לך אפס פציעות משקר. מה שכן בשליטתנו: אימוני המתחילים בנויים בהדרגה, בלי מכות, עם פרטנרים מנוסים שיודעים לשמור, ועם תרבות של טאפ מוקדם - עוצרים הרבה לפני שכואב. אימון חכם, פרטנרים אחראיים וכניעה בזמן מורידים את הסיכון באופן דרמטי, וכתבתי על זה מדריך שלם למניעת פציעות.

מה עדיף לראש: BJJ או חדר כושר?

שניהם עדיפים על ספה, אז קודם כל תזוז. אבל יש הבדל מהותי: בחדר כושר הראש נשאר פנוי, ולרוב הוא ממשיך לטחון את אותן מחשבות, רק עם משקולת ביד ופודקאסט באוזניים. באימון ג'יוג'יצו הראש מגויס במלואו, ובנוסף יש קבוצה, פרטנר ומטרה משותפת. בשביל כושר גופני נטו שניהם עובדים. בשביל ראש שקט, המזרן מנצח בנוק-אאוט (טוב, בכניעה. בשיעורי ה-BJJ לא מכים).

אני לא בנוח עם מגע פיזי קרוב. זה מתאים לי?

זו נקודה אמיתית שכדאי לדבר עליה בפתיחות. באימון יש מגע ועבודה קרובה עם פרטנר, ולכן מתחילים בהדרגה, עם פרטנרים מנוסים שיודעים לשמור, ובקצב שלך. אצל לא מעט אנשים דווקא ההתרגלות ההדרגתית הזאת, בסביבה בטוחה ומכבדת, שיפרה מאוד את התחושה שלהם עם קרבה פיזית. ואם הרתיעה קשורה לחוויה קשה מהעבר, שווה לדבר על זה גם עם איש מקצוע ולבוא למזרן בתיאום איתו. לנשים שמעדיפות סביבה נשית יש אצלנו קבוצת נשים ייעודית בתל אביב.

נתראה על המזרן.

פרופסור איתי ליבוביץ | חגורה שחורה דרגה 3, Gracie Jiu Jitsu | האקדמיה הישראלית לג'יו ג'יטסו ברזילאי ו-MMA

תל אביב, יצחק שדה 29 | נתניה, הצורן 4